איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק ז': איימי גרין

#מנקודת מבטה של איימי:

השיעור האחרון הגיע, ואני כבר מתה לצאת מפה ולאסוף את היילי וסת' מהגן ולחזור הביתה. מוזר לי עדיין שזה הבית שלי, הבית של הלהקה, ושאפילו לא ביקרתי מאז התאונה בבית הישן שלי. החלטתי, אני הולכת לבקר שם. "ליז, ג'סי, אתן באות?" פתחתי את דלת הלימוזינה והכנסתי אותן, כל העיניים היו מופנות אלינו בפליאה. "אפשר לעזור למישהו מכם?" התגריתי בהם.
"הם מקנאים בך ילדה, תנצלי את זה כדי להיות מקובלת" ג'סי לחצה על כל המקשים, מנסה למצוא את הלחצן שפותח את הגג.
"להיות מקובלת? לא מעניין אותה" ליז אמרה, "היא מעדיפה לשבת במסעדה ולהזמין את כל התפריט".
"עם נייל" חייכתי, "בדייט" הרהרתי במחשבות, מחשבות שעדיף שליז וג'סי לא יהיו עדות להן.
"עם נייל, כן כן כן" ליז חייכה, "מתי שניכם באים איתי ועם הארי לדייט משותף?".
"ואני וליאם, הלו?" ג'סי משכה את תשומת-ליבנו.
"אני אחזור אליכן, אני ונייל צריכים למצוא שמרטפית קודם" נאנחתי.
"אבל הדייט המשותף… אנחנו תכננו אותו לזמן הקרוב" ליז מלמלה, חושבת שכנראה על השפתיים של הארי.
"כן, ואני וליאם רצינו זמן לבד אחר-כך" לג'סי היה מבט חשוד, חיכתה שנבין את הרמז, "קצת… זמן איכות?" היא חייכה עוד יותר.
"אני כל-כך מבינה אותך! לי ולנייל לא היה זמן איכות כל-כך הרבה זמן…" פרצופי הושפל, מבטי בוהה ברצפה.

"דרך-אגב, אם כבר מדברים על נייל… מתי אתם מתחתנים?" ג'סי שיחקה בשערה.
"ג'סי!" ליז צעקה, "אבל בכל מקרה- מתי?".
"מה? אני רוצה כבר למדוד שמלת שושבינה- למרות שהחלום זה שמלת-כלה" היא הכריזה.
"איימי, אנחנו מחכות לפזר פרחים מסביבך בשמלות הורסות!" ג'סי המשיכה.
"וואו, אני כבר יכולה לדמיין את זה…" ליז מלמלה.
"תפסיקו לדמיין- לא נראה לי שזה קורה" עצמתי את עיניי, מחכה לפיצוץ הראש של ליז ולצרחות של ג'סי.
"מה?!" שתיהן צעקו.
"למה?" גבותיה של ליז התרוממו.
"מה הוא עשה?" ג'סי קמה.
"אני בקושי רואה אותו כבר כי הוא כל הזמן בחזרות, אין לו זמן אליי ולילדים, כל מה שקיבלתי היום ממנו הייתה הודעה עם לב" העצבתי את פניי. ג'סי פתחה את פיה כדי להגיד משהו אך באותו הרגע הלימוזינה נעצרה, הנהג שלי- פול, חייך והדלתות נפתחו.

#מנקודת מבטה של היילי:

פתחתי את הדלת, מצפה לראות את אמא. היה לי יום כיף בגן- מקווה שככה זה יישאר- חוץ מהבזקי המצלמות המוזרות שהגננת מנסה להרחיק אותי מהם, היא קראה להם בשם מוזר. "פפאר-צי" או משהו בסגנון. הכרתי שם ילדה מעצבנת וסת' דיבר מאחוריי עם טיי. טיי היה ילד עם קול צווחני; היה לו שיער חום בהיר ועיניים קטנות וירוקות במקצת.
"מותק!" אמא צעקה, מחייכת אליי. הרגשתי שהפרעתי לשיחה אך פשוט קפצתי וחיבקתי אותה.
"אמא" אמרתי, "בא אלינו חבר היום".
"מי?" היא הסתכלה על סת' שמאחוריי לחשש כמה דברים לטיי והשניים צחקקו.
"אמא זה טיי" סת' חייך וחשף שיניים חסרות.
"שלום טיי, אתה בא אלינו היום?" אמא שאלה אותו.
"כן" הוא צווח, מכדרר כדור קטן וכתום.

#מנקודת מבטו של נייל:

חזרתי הביתה, מותש ועייף.
"אני הולך לישון" אמרתי, מתרסק על הספה במהירות ומנסה לא לחשוב על האכזבה, אכזבה שלא ביליתי שום זמן עם המשפחה שלי, עם הילדים. יש משהו יותר נורא מלהרגיש שאני מפספס את הזמן איתם? עם איימי… אני פשוט מאוהב בה, מאז ומתמיד, מאז שאני זוכר את העיניים היפות ביותר שאי פעם ראיתי. לפתע דפיקות בדלת, ראיי את זאיין ניגש מבעד לידיים שאחזו את ראשי המושפל.
"נייל, אתה בסדר? יש פה מישהי…" זאיין שאל שוב, נשמע דואג מידי.
"אתה יודע למה אני מדוכא" השבתי לו.
"אני לא יודעת" שמעתי קול מוכר והרמתי את ראשי. איימי! איימי גרין נעמדה מולי. איימי גרין נחשבת לחברת-הילדות הכי קרובה אליי, כמובן שאם לאיימי שלי ולילדים אין זמן אז גם לה אין זמן מזמני הפנוי- הם קודם. היו לה עיניים ירוקות עזות ושיער כהה ארוך וחלק, יפהפייה כמו שהיא תמיד הייתה.
"איימי!" קמתי מיד וסידרתי את עצמי.
"זה לא מוזר בכלל, יש לי פלאשבקים ל…" לואי גמגם ומיד סתם את פיו.
"אז למה אתה מדוכא, זו לא אני נכון?" היא חייכה.
"לא, לא… פשוט העומס" ניסיתי לחייך, חיבקתי אותה חזק אך היא הביטה בי במבט מאוהב. ניסיתי להתחמק מלשדר לה סימנים כאלו גם. היא שמה את ידה על כתפיי, ידיי היו על מותניה הצרות.
"נייל?" לפתי ראיתי את איימי נכנסת בדלת, היילי וסת' מאחוריה יחד עם ג'סי וליז, ועוד ילד שלא הכרתי.
"איימי!" צרחתי.
"איימי? אני איימי!" איימי גרין חייכה. עיניה של איימי גדלו ומלאו באכזבה ממני, אוי יופי נייל! הרסת את הכל. למה זה תמיד קורה לי? מה אני אומר לה עכשיו?.
"עבודה טובה נייל" ג'סי חייכה בזלזול קל.