איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק ג' חלק ב': אן קוקס

#מנקודת מבטו של הארי:

כל-כך מתרגש, אבל רגוע באותו הזמן. מה כבר יכול לקרות?. אוי הארי, כשאומרים את זה בדרך כלל תמיד משהו משתבש- למה אמרתי את זה?. הזמנתי מקום, החליפה שלי כבר בחוץ מגוהצת- עובד על משפטים שיעבדו על אימה של ליז. נשימותיי התעתקו- רבע שעה נשארה עד לארוחה, מה אני אעשה?. השעון תקתק. התלבשתי במהירות, השתמשתי בג'ל השיער של זאיין ומיהרתי אל המסעדה.
הגעתי אל המסעדה- מסעדה גדולה ומפוארת, רומנטית ביותר. מי אמר שאני לא משקיע בבחורות? במיוחד אם זו ליז. היא לא יודעת איזו הפתעה הכנתי לה, היא לא תפסיק לחייך.
"אתה הארי ס-סטיי…" המלצרית גמגמה. "כן, ספרי לי על זה" סיננתי בין שיניי והמשכתי לשולחן, יושב ומחכה בקוצר-רוח, מחכה לה- לליז.
"מה תרצה להזמין?" אותה מלצרית צווחה, "מה אוכל להביא לך?".
"בינתיים כלום, אני מחכה למישהי" קיוויתי שהיא תלך.
"מי?" היא שאלה.
"זה לא חשוב" אמרתי, ניסיתי לסנן את העיצבון והיא הלכה. הרגשתי קצת מגעיל אך הלחץ הגיע והשתלט לי על הפה. לפתע נדהמתי. ליז נכנסה עם אימה ואחותה, כולן לבושות בשמלות מדהימות ונראות כמו כוכבות.
"היי" היא אמרה לי, מנשקת אותי.
"אמא תכירי, זה הארי" היא חייכה אליה.
"שלום" אמרתי לה, מחייך ומנסה להיות מנומס כמה שאפשר וללחוץ את ידה.
"שלום הארי, אני מאיה" היא חייכה.
"נעים מאוד להכיר אותך".

ישבנו ליד השולחן, כולם שקטים. החזקתי לליז את היד מתחת לשולחן והרגשתי את פעימות לבי גוברות- כמעט התחלתי להזיע ולהרוס את חליפתי. אלוהים, בבקשה לא עכשיו! סידרתי את עניבת הפרפר שלי, בולע רוק ומחייך במבוכה לכולם. והנה ההפתעה שלי מגיעה, מאחורי מאיה, ליז ואלי- אימא שלי ג'מה ואבי החורג עמדו במפתן הדלת. ג'מה הצביעה עליי ואמרה משהו לאימי, ושלושתם צעדו לעברנו.
"שלום לכולם" אימא שלי אמרה, "אני אן". ליז נשארה חסרת-מילים, חיוכה נמשך ונמשך.
"שלום אן" מאיה נעמדה מולה וחיבקה אותה, מברכת את כולם בסבר פנים יפות.
"ואת בטח ליז" היא נעמדה מעל ליז, שחייכה ללא הפסקה.
"כן, שלום! נעים מאוד להכיר אותך" היא צחקה ועיניה ברקו משמחה.
"הארי סיפר לי עליך המון, ממש צר לי שלא הכרתי אותך לפני-כן" ג'מה פנתה אליה.
"בבקשה, תשבו" היא שלפה יד המורה על הכיסאות הפנויים, "באמת שתהיתי למי הם מיועדים".
"מקווה שאנחנו הפתעה טובה" אימי נעצרה לפני הכיסא, נתנה לכולם לקלוט את מבטה המתגרה והתיישבה. "מה נשמע ילד שלי?" היא פנתה אליי.
"מאוד טובה" אלינור חייכה. רק עכשיו הבנתי כמה היא דומה לליז. אותו שיער, אותו חיוך, אותה ההתנהגות.
"אני בסדר" נאנחתי, מחייך אל כולם. "שמך מאיה, לא?" אימא החלה לדבר שוב.
"כן" מאיה חייכה.
"נעים להכיר" היא לחצה את ידה.
"מלצר! אפשר בבקשה מילקשייק תות?" ג'מה הזמינה ושלחה מלצר צנום למטבח. בסוף הארוחה נפרדנו מכולם, שילמתי את החשבון וניגשתי למשפחתי- חושב על הדברים שאולי יכולתי עוד להוסיף, להגיד. אולי הייתי צריך לדבר יותר על אהבה מאשר פרסום? אולי לא הייתי צריך לדבר על פרסום בכלל? כל השאלות צצו במוחי בזו אחר זו, לא יכולתי לעצור אותן או לחמוק מהן. מקווה שליז מסתדרת עכשיו ושייתנו לנו להיות ביחד.
"הלך בסדר, לא כך?" אבי החורג, רובין, שאל.
"אני חושבת שכן" ג'מה אמרה, "אני חושבת שאתם תחזיקו מעמד".
"את חושבת יותר מידי" אמרתי לה פתאום, "אני בטוח בזה" חייכתי.