איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק א': צעדים ראשונים

#מנקודת מבטה של איימי:

"איימי, את חייבת לבוא לראות את זה, כול הבנים כבר פה" קולו האירי של נייל העיר אותי.
"מ-מה יש, מותק?" אמרתי לו.
"אני חושב שהיילי עושה את צעדיה הראשונים עוד מעט, בואי מהר".
"באמת? אני באה" התעוררתי מיד. לבשתי סריג כחול, הבאתי מצלמה ורצתי עם נייל אל עבר הסלון.
"בוקר טוב, איימי" כל הבנים אמרו ביחד.
"בוקר, שלום לך קטנה שלי" חייכתי לעברה של היילי. היא עמדה ללא תנועה, מסתכלת לכל עבר ועשתה צעד אחד.
"יפה שלי, תחייכי למצלמה" אמרתי, כיוונתי את המצלמה אל פרצופה. "צעד ראשון, ה-3 ביולי".
כולם הריעו ועודדו אותה, היא חייכה והתיישבה מיד על הרצפה.
"סת', מה איתך? רוצה גם להראות מהלך?" נייל שאל, סת' הסתכל לכל עבר וחייך בחוסר-מודעות.
"סת'" חייכתי, כל העיניים היו מופנות אליו.
"אבא, אמא" הוא אמר וכולם נבהלו. המילים הראשונות שלו, צעדיה הראשונים של היילי, אני פשוט לא מאמינה כמה שהם התבגרו.
"יופי סת', עכשיו תגיד הארי. ה-א-ר-י" הארי התחיל למלמל ברקע וכולם צחקו.
"רואה? סת' עשה קאמבק" נייל התגרה בי.
"היילי מדברת והולכת, אני חושב שהוא צריך לחזור לעניינים" לואי צחקק, החזיק את סת' אחרי הארי. "מי צריך לחזור לעניינים? מי? אתה, נכון אתה!".
"אני חושבת שעשיתם את שלכם היום היילי וסת', מגיע לשניכם ממתק קטן" הובלתי אותם למטבח. היילי הלכה לצידי, אוחזת ברגלי ואת סת' השענתי על מותני. "הנה לכם" נייל הביא לכל אחד שוקולד מומס. כמו שבטח כבר כולם מבינים, ילדים חסרי-שיניים ייחנקו משוקולד רגיל ומוצק. עוד יומיים אני חוזרת לבית-הספר והם הולכים לגן, אני כל-כך לחוצה ומתרגשת, כמו בפעם הראשונה שהחזקתי אותם או שנישקתי את נייל. אני כל-כך מאוהבת במה שעשינו, במשפחה הקטנה שהקמנו.

#מנקודת מבטו של הארי:

"יאמי" היילי אמרה, "עוד".
"לא עכשיו, תכאב לך הבטן הקטנה שלך" נייל חיבק אותה. זהו, הם משפחה אחת גדולה ומאושרת, חיים בבועה משל עצמם ונראה ששום דבר לא יכול להרוס את שמחתם. אני אוהב את היילי וסת', כאילו היו ילדיי, אך הלוואי שאיימי הייתה שלי. מה אתה עושה הארי? תתאפס, איימי לא במצב להיות שלי, היא בחיים לא תהיה שלי.
אני לא יודע מה לעשות, אם לעשות ואיך לעשות, אני פשוט אבוד. מנסה להראות את זה כמה שפחות או בכלל לא. יש לי את ליז, זו הנחמה היחידה בחיי האהבה שלי, למרות שכולם חושבים שאני יוצא עם טיילור סוויפט. היא רק ידידה, באה לפעמים לביקורים בהופעות ומסיבות, לפעמים לביתנו.

#מנקודת מבטה של ליז:

"ליז, קומי!" מקס אחי הקטן העיר אותי, אך אני התעקשתי לא לשמוע את קולו. "ליז, ליז…" הוא המשיך.
"מה!" קמתי לפתע, מלפפת את שמיכתי מסביבי. היה לי נעים כל-כך שלא רציתי לצאת מהשמיכה שלי, לעולם לא.
"אמא אמרה שארוחת-הבוקר מוכנה" הוא צחקק וירד למטה.
"ארוחת-הבוקר, כן… בוקר עכשיו" סיננתי בין שיניי והתארגנתי.
"בוקר טוב אמא" חיבקתי אותה, הרגשתי מצוין אחרי שהתעוררתי לגמרי.
"בוקר טוב, טוב אפילו יותר מידי" היא אמרה, מחזיקה עיתון בידה. "מה זה?" היא שאלה, מפנה אל פרצופי כתבה בעיתון עליי ועל הארי, על חשדות שאנחנו יוצאים ומאוהבים.
"מאיפה יש לך את זה?" ניסיתי להכחיש.
"זה נכון?".
"לא" היא הביטה בי כשאמרתי את זה, מבט חושד. "אולי, כן…".
"הוא איים עלייך או משהו? הוא עשה לך משהו?" אמא שלי אמרה, זו האימא ההיסטרית שאני מכירה.
"לא, לא, הוא לא כזה" חייכתי, הרהרתי במחשבות עליו.
"הוא הרים עלייך יד או משהו? למה לא סיפרת לי?" היא השתנקה.
"לא, ממש לא!".

"איתו טסת לחו"ל, נכון? זו לא הייתה איימי" פרצופה הזעיף והיא נהייתה כועסת.
"נסעתי עם איימי וג'סי, זהו" שיקרתי, ניסיתי לרכך את הנפילה. ידעתי שאני בצרות, וזה הסתבך כשאחותי הגדולה נכנסה לתמונה. אלינור הייתה מושלמת בכל תחום, ותמיד הרגשתי קנאה אליה. יש לה הכל- בלימודים ציוניה אף-פעם לא צנחו, יש לה חבר מושלם, היא מקובלת בטירוף בבית-הספר, והיא מצליחה לעצבן אותי בכל זמן אפשרי- זה כישרון שיש רק להארי חוץ ממנה.
"מה יש אמא?" היא אמרה.
"כלום, אחותך יוצאת עם כוכב-פופ" היא הסתכלה עליי במבט מוזר, שבעקבותיו הגיע מבטה המתגרה של אחותי. אני מכירה את המבט הזה, המבט שהולך לשאול אותי שאלה פרטית ואישית, בעיקר מביכה.
"עשיתם את זה עוד?" היא שאלה.
"אלינור!" אמא שלי אמרה.
"לא, לא… לא בזמן הקרוב גם" אמרתי.
"בכל מקרה- אחרי ארוחת-הבוקר את עולה לחדרך ואת לא יוצאת מהבית למשך שבוע לפחות! עד שאני אבין איך להגיב לזה. אני לא מבינה איך…".
"אל תגיבי לזה ככה, זה לא עניינכם! אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי, מה יש להבין?" צווחתי ונכנסתי לחדרי בבכי, ישר התקשרתי לג'סי ואיימי בסקייפ, הייתי חייבת לספר להן- אני מספרת להן הכל. הן יבינו, למרות שהוריה של ג'סי לא יתנגדו לקשר שלה עם ליאם.

#מנקודת מבטה של ג'סי:

אתמול סיפרתי להוריי על הקשר שלי עם ליאם, הוא התארח אצלנו לארוחת-ערב והוריי התלהבו ממנו מאוד- אני חושבת שהם הבינו למה לא נפרדנו כל-כך מהר כמו כל החברים שהיו לי פעם. אני מרגישה בטוחה לגבי הקשר שלי עם ליאם, הוא כל-כך מתחשב ומתוק, אין כמוהו בעולם הזה. הרהרתי במחשבות עליו בזמן סידור הארון שלי לפי טרנדים שלפתע חלון הופיע על מסך-מחשבי: ליז הזמינה אותי ואת איימי לשיחת וידאו.
"מה קרה ילדה?" ראיתי אותה בוכה.
"ליז, הכל בסדר?" שאלתי.
"לא, שום דבר לא בסדר" היא נאנחה, מנגבת את דמעותיה.
"ספרי לנו" זירזתי אותה.
"אמא שלי גילתה עליי ועל הארי. אני לא חושבת שאני אי-פעם אצא מהבית עכשיו".
"איך היא גילתה?" נבהלתי, "ולמה היא לא מכבדת אתכם?".
"זה לא שהיא לא מכבדת, אני חושבת שהיא פשוט נבהלה והתרגזה שהסתרת את זה" איימי ניסתה לעודד ללא הצלחה.

"איימי, הסיבה היחידה שלא סיפרתי לה זה בגלל שידעתי שככה היא תגיב. 'תלכי לחדרך ואל תצאי' וזהו, זה מה שקורה כל פעם" היא ניגבה את דמעותיה המתחדשות, לא מפסיקות לרגע.
"אני חושבת שאת צריכה לדבר עם הארי" איימי אמרה, "תמצאו פתרון ביחד, אנחנו נעזור אם אנחנו נוכל, בכל דרך. רק תגידי".
"ברור, אנחנו כאן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע!" הנהנתי בחיוך.
"תודה, אין עליכן".
"בבקשה" אני ואיימי חייכנו, "אנחנו תמיד פה".
"מאז כיתה א' אנחנו פה" התלוצצתי, "את פשוט ביישנית מידי בכדי לבקש עזרה".
"אני יודעת" השפילה מבטה.
"לא נורא, אני אגיד להארי להתקשר אלייך" איימי אמרה.
"אמא" היילי וסת' אמרו, "מצאנו אותך! 1, 2, 3 אימא".
"אנחנו משחקים מחבואים" היא צחקקה, "היילי וסת', עוד 5 דקות אימא תבוא. חייבת ללכת נדבר טוב?".
"טוב" ליז אמרה.
"ותתעודדי, את והארי נועדתם זה לזו" היא אמרה וניתקה את השיחה, נשארנו רק אני וליז.
"היא עסוקה בילדים, אני עסוקה בבגדים… חיים קשים" נאנחתי, ליז צחקה.
"ממש קשים, צרות של עשירים".
"אין מה לעשות" הסכמתי איתה, "נדבר אחר-כך, חייבת ללכת".
"ביי".
"ביי".