איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק ל': 9 חודשים לאחר-מכן

#מנקודת מבטה של איימי:

אני לא מאמינה שעברו 9 חודשים, וכל יום הוא עוד יום שאני יכולה ללדת. אני מקווה שיהיה לי קל, שיהיה מהר ושלא יכאב לי. אני מפחדת, אך ההתרגשות גברה כבר על הפחד מזמן. ישבתי על כיסא-גלגלים, מלווה ע"י הארי ונייל לחדר בבית-החולים. "אני מקווה שלא אכפת לך, סידרנו לך חדר יפה" הארי פתח את הדלת. להפתעתי כשהארי אמר "יפה" הוא התכוון למדהים!. מיטת אפיריון לבנה וממתקי שוקולד
"ייבאנו את המיטה מאל-איי" נייל חייך, "וזה לא הכל!".
"היי איימי" ראש כתום ומחויך הציץ מבעד לדלת, לא האמנתי למה שעיניי בישרו לי. אד שיראן, בכבודו ובעצמו פה בחדרי. קמתי וחיבקתי אותו.
"אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך" לא הפסקתי לחייך, האיש שאני תמיד שומעת, שממש חי לי על מסך המחשב, עומד מולי ומדבר איתי.
"את תפגשי אותי הרבה אם אלו הילדים של נייל" הוא אמר.
"עוד יותר טוב".
"שלום כולם" עוד קול נשמע מפתח הדלת. זו הייתה ג'יי טומלינסון, אימו של לואי, מחייכת לכל עבר.
"ג'יי היי, אני איימי" לחצתי את ידה.
"אני יודעת, לואי סיפר לי הכל" היא חיבקה אותי.
"וגם לנו" ראיתי לוטי ופיזי, אחיותיו של לואי. נשמתי עמוק, כל-כך הרבה אנשים שפעם הייתי מתה לפגוש, עומדים מולי ומחייכים, כולם מכירים אותי ומתנהגים בטבעיות, הייתי חייבת לנשום.

#מנקודת מבטה של ליז:

יושבת בכיתה, משתעממת ומקשקשת במחברתי. שיעור אחרון וזה אומר שאני אפגוש את איימי יותר מוקדם היום, אביא לה את השיעורים ואלמד אותה את כל מה שלמדתי היום. כל-כך מגניב לדעת שכולם חושבים שאיימי בחו"ל, ורק אנחנו יודעות מה באמת עובר עליה, איפה היא באמת נמצאת. ג'סי ישבה לידי, במקומה הישן של איימי, השעינה את ראשה על השולחן בדקה הראשונה של השיעור ונרדמה. נחמד לשמוע בין תרגיל לתרגיל נחירה או שתיים.
לפתע צלצול שהקפיץ את ג'סי, יחד עם צלצול הטלפון שלי- הארי התקשר.
"הלו? הארי?" עניתי, שמתי על רמקול כדי שג'סי תשמע, אפילו שהיא רק משפשפת את עיניה ומנסה להעתיק מהלוח.
"אתן חייבות לבוא לפה עכשיו!" קולה של איימי שאג, "אתן לא מאמינות מי פה".
"מי?" ג'סי אמרה בהתלהבות.
"אד שיראן, לוטי, פיזי וג'יי אמא של לואי" היא צווחה.
"אנחנו באות" השיחה ניתקה.
"אני לא מאמינה, אד שיראן!" לא יכולתי להאמין, הוא אחד הזמרים הכי אמיתיים שיש היום, אחד הזמרים האהובים עליי.
רצנו מבית-הספר בעוד ג'סי מעתיקה את המילים האחרונות מהלוח, פשוט מיהרנו.

כשהגענו ללובי בית-החולים, הלכנו לאיבוד.
"סליחה," שאלתי את הפקידה "אני מחפשת את איימי פיליפס".
"חדר 145, קומה 5" היא חייכה חיוך מאולץ, רצנו משם ועלינו במעלית.
"כפתור מטומטם, תילחץ!" ג'סי צעקה לשווא.
"תילחץ, תילחץ!" עודדתי את המצב. הדלת נפתחה והמעלית הגיעה ליעדה- ריחפנו ממש לאורך הקומה, מחפשות את החדר המבוקש.
"הגעתי, כרגע החיים שלכם השתפרו" ג'סי נכנסה בחיוכה הגדול אל החדר.
"היי כולם, אל תתייחסו לדיווה הזו" סימנתי שהיא משוגעת וכולם צחקקו. "היי אד" חיבקתי את אד שיראן, ההרגשה הכי טובה שאי-פעם הרגשתי. הוא פשוט מושלם, לא רק על המחשב.
"היי גם לך, מה שמך?".
"ליז" חייכתי.
"היי ליז, ומה שמה של ה'דיווה' הזו?" הוא ניגש אל ג'סי.
"דיווה ג'סי בשבילכם" הושיטה את ידה ללחיצה. אד לחץ את ידה והיא משכה אותו לחיבוק.
"מקורי" נאנחתי, "ממש מקורי".
"היי, אני לוטי" ילדה בלונדינית עם עיניים גדולות ניגשה אליי, עיניה נראו כמסתכלות לנשמתי ממש.
"היי לוטי, היי פיזי" אמרתי, "אני כבר מכירה אתכן- אני שומעת עליכן הרבה".
"שום דבר מזה לא נכון, אלא אם זה משהו טוב" פיזי חייכה.
"ג'יי" ג'סי שאגה, "אני כל-כך שמחה לפגוש אותך סוף-סוף".
ובכן, אני פה" היא חייכה, "לואי ביקש ממני לבוא ולהסביר לך על לידה ועל תינוקות ואיך מטפלים בהם".
"את עשית עבודה טובה עם לואי ועם שתי אלו" איימי חייכה, בטנה הגדולה זזה לרגע. "אוי, איזו בעיטה".
"אתם כבר יודעים את מין התינוקות?" ג'יי הביטה בהארי הממורמר, ידעתי שמשהו לגבי הלידה הזו לא בסדר מבחינתו.
"בן ובת" נייל חייך, "ועדיין לא חשבנו על שמות".
"אני חשבתי על שמות" פלטתי פתאום, "אני יודעת שאני לא האימא, אך יש לי כמה רעיונות".
"בואי נשמע" איימי הכריזה.

#מנקודת מבטו של נייל:

כל-כך הרבה זמן עבר, כל-כך הרבה חוויות איתה. אני לא מאמין ששנינו הולכים להיות הורים והולכים להתחתן. אני יודע שקבענו לאחרי-ברזיל, אך איימי אמרה שבטנה גדולה מידי, שהיא מעדיפה להתחתן אחרי התינוקות, אחרי שגזרתה תחזור לקדמותה. אני יכול לחכות לה, אני תמיד אחכה לה.
ליז התחילה להמציא שמות מוזרים, להגיד שאם יהיו לה ילדים יום אחד היא תקרא להם ככה, אך אני לא חושב שזה ראוי. הארי נעמד בפינת החדר, יושב על מיטתה של איימי בעוד היא שוכבת שם- נראית טבעית ושמחה, פשוט מהממת.
"האמת שבאתי כי נייל ביקש ממני להקדיש לך את השיר הכי אהוב עלייך מהשירים שלי" אד חייך, התיישב ליד איימי והתחיל לשיר עם הגיטרה. קולם של אד ואיימי שרים שירים העלה דמעות בעייני, וכשהארי הצטרף וחייך הרגשתי איך השתניתי מהפעם הראשונה שבאמת פגשתי אותה.
הצטרפתי אליהם, ליז וג'סי חיבקו אותה ושרו איתנו. כולם ידעו את המילים, את המנגינה המפורסמת, אך בעיניה של איימי ראו את השמחה. ראו בעיניה שהיא לא דמיינה את זה קורה. אני שמח שהמתנה שנתתי לה (חוץ מהתאומים) שימחה אותה, גרמה לה אושר. אני אוהב לראות את החיוך הזה שלה, זה הדבר היחידי שמשמח אותי בזמנים קשים.
"זה היה מדהים" איימי חייכה בעודה דומעת.
"תארו לכם שהתאומים יגדלו להיות מוזיקאים" ג'סי הרהרה.
"נייל ואד ילמדו אותם לנגן בגיטרה, איימי וליז, אתן שרות מדהים.." הארי המשיך.
"אוו הארי" ליז חייכה.
"אני בשמחה אלמד אותם, כשהם יגדלו" הכרזתי, "הם יגדלו כל חייהם עם המוזיקה".
"ברור, כל עוד זה תלוי בי" איימי אמרה בקול מבטיח.

"טוב, לי יש הופעה להגיע אליה" אמר אד פתאום, "היה נחמד להכיר אותך איימי" הוא נישק את מצחה.
"ביי אד" כולם אמרו.
"אני אצא, יש לי שיעורים לעשות" פיזי אמרה ולוטי הנהנה אחריה.
"חכו לי בחוץ" ג'יי חייכה אליהם ופנתה חזרה לאיימי.
"מישהו כאן בועט הרבה" איימי חייכה.
"אני מרגישה את זה גם" ג'יי ענתה לה, ידיה על בטנה הגדולה של איימי. שתיהן חייכו.
לפתע דפיקות בדלת.
"פתוח, זה בית-חולים אז…" ליז, ג'סי ואיימי נאנחו.
"הבאנו פיצה" לואי וזאיין צרחו, ליאם אחריהם עם בקבוקי שתייה.
"יופי, בדיוק רציתי להטריח את נייל כדי שיביא לי" איימי חייכה, שלפה משולש ואכלה.
"איי" איימי אמרה שוב, "נראה לי שיש לי צירים- אלו כאבים חוזרים".
"אנחנו נשב בחוץ" ליז וג'סי אמרו, גררו את הארי, ליאם, זאיין ולואי אחריהן. נשארתי בחדר עם איימי וג'יי, שמים לב לאיימי כמה שרק אפשר.
לפתע נכנסה אחות:" קראו לי מבחוץ, היא אמרה. איימי, איך את מרגישה?".
"לא ממש טוב, נראה לי שהתחילו לי צירים". האחות ניגשה אל המחשב שהיה מחובר אליה, מקלידה דברים ומהנהנת.
"מה קרה?" שאלתי, דואג לה יותר מתמיד.
"אכן כן, התחילו לה צירים" האחות חייכה. ידעתי שזה התחיל, שארית חיי התחילו באותו רגע, הדבר הכי טוב שאי-פעם אני עשיתי.
"אוקיי, עכשיו רשמית כואב לי" היא צעקה, צווחת מכאב.
"איימי, אני פה" אמרתי, מחזיק את ידה בעוד מיילדות נכנסות לחדר אחת אחרי השנייה.

#מנקודת מבטה של איימי:

כאב לי בכל גופי, הרגשתי כאילו בעוד רגע אני הולכת למות.
"נייל, אני מפחדת" בכיתי והחזקתי את ידו המלטפת.
"אני פה" הוא חייך אליי, "אני לא עוזב".
באותו רגע רציתי למות, לא ידעתי שלידה אמורה להיות כל-כך כואבת וארוכה. שעתיים שהיתי שם, בחדר הגדול מוקפת מיילדות ואחיות, צורחת וצועקת.
"אחד יצא, השני בדרך" שמעתי את אחת המיילדות מכריזה. הסתכלתי הצידה ונייל בכה לידי, בכה משמחה, דמעות אושר יצאו מעיניו- זולגות על לחיו ונופלות על הכיסא עליו הוא יושב.
"מזל-טוב, יש לכם בן ובת!" האחיות חייכו אלינו ולקחו את התינוקות לשטיפה.
"אני לא מאמינה ששרדתי את זה" חייכתי.
"את חזקה, את תשרדי הכל" נייל נישק את שפתיי, נשיקתו המתוקה מחקה את כל הכאב.
"אנחנו הורים, אתה מבין? אנחנו הורים!" בכיתי מרוב אושר.
"אני יודע" פרצופו הבוכה קרן משמחה.
"את רוצה להחזיק אותם?" ג'יי אמרה, לבושה בחלוק האחות שלה.
"כן, התינוקות שלי" חייכתי אליה, לוקחת את שני התינוקות שלי ומחזיקה אותם. התינוקות שלי, אלו מילים שהתרגשתי להגיד. רעדתי אך החזקתי אותם בעדינות- אחד בכל יד- מנשקת אותם בראשם בעודם בוכים במקצת.
נייל חיטא את ידיו בנוזל שג'יי הביאה לו, ליטף את פרצופם ונישק את ידיהם.
ידעתי שמעכשיו הכל יהיה בסדר, הכל יסתדר מעצמו, נייל ואני נגדל אותם ונשתדל כמה שאנחנו רק יכולים. אני מקווה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, שאנחנו נהיה הורים טובים ושהתאומים יגדלו.
"מה אתה אומר, אבא נייל?" צחקתי, עיניי דמעו משמחה והתרגשות. הוא צחקק גם, מתרגש ורועד כשהוא מרים את אחד התינוקות.
"סת' והיילי-אליס הוראן" אמרתי לו, הבטתי בעיניו וראיתי בתוכן הסכמה, התרגשות והרבה אהבה. סת' והיילי- תמיד אהבתי את השמות האלו. אליס הוא שמה של אמי, זה היה נראה לי ראוי לתת לבתי את השם הזה כשם אמצעי. ובאשר לסת'? היה לו עיניים כמו אבי, דומות לשל נייל- כחולות עמוקות כמו הים ביום שמש. שני תינוקות כל-כך יפים, כחולי-עיניים ובעלי שיער חום-דבש- אני לא מאמינה שאני ונייל עשינו את זה, אני והוא יצרנו את יצירת-המופת הזו, אני מאוהבת במה שעשינו.