איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק כ"ט- חלק א': ההפלה

#מנקודת מבטו של ליאם:

אני אישית מצוברח, עד עכשיו היה לנייל כל-כך שמח ועכשיו הוא עצבני על הכול- קשה לי לראות אותו ככה. קמתי ביום שלמחרת, ביום של הבדיקה הראשונה של איימי, ביום שהם מחליטים בקשר להפלה. אני מתרגש ולחוץ, אני רוצה את הכי טוב בשבילו, בשבילם, שיחליטו מה שנראה להם שהכי טוב.
"אני לא מאמין!" הבטתי בעיתון מול ג'סי, "רק עכשיו הם מפרסמים את האלבום שלנו? הם בעננים".
הרמתי את בקבוק הקטשופ כדי "לקשט" את השניצלים, ולפתע צעקה מחרישת-אוזניים.
"אני- לא מאמינה- שעשית את זה" הרמתי את מבטי, קולט את חולצתה של ג'סי מוכתמת.
"תירגעי, אני אקח אותך לשופינג מאוחר-יותר" ידעתי שזה ירגיע אותה מיד.
"ההתנצלות התקבלה" היא חייכה ונישקה אותי, "אני הולכת ללבוש משהו של איימי, בתקווה שיש לה משהו יפה".
"כן כן" מלמלתי, קורא את הביקורת שכתבו בעיתון עלינו, החמיאו לי הרבה- אני חושב…

#מנקודת מבטה של ליז:

יצאתי מחדרו של הארי, ישנתי מעולה. התלבשתי וצחצחתי שיניים, הולכת אל עבר המטבח.
ליאם קרא עיתון בזמן שג'סי מנסה לשפשף חולצה בנייר-לח. "מה פספסתי?" שאלתי בחשד.
"קטשופ, הבטחה לשופינג, התנצלות התקבלה" ג'סי מלמלה ובכעס שפשפה, ניסתה להוריד כתם.
"הבנתי, איבדת אותי בהבטחה לשופינג".
"לא חשוב" היא חייכה.
"בוקר טוב" נייל ואיימי החזיקו ידיים, מסדרים את שיערותיהם ומשפשפים עיניים.
"בוקר טוב לזוג היונים" חייכתי.
"בוקר" ליאם אמר, משנן מילים מאיזו כתבה.
"מישהו בבית?" שמענו קול נשי.
"מאורה" איימי צווחה.
"אמא" נייל חייך.
"באתי, באמצע הלילה קראתי את ההודעה- באתי לראות מה קורה עם שניכם" היא צבטה את לחיה של איימי.
"הכל בסדר, בערך" היא אמרה, "אולי נדבר במרפסת?".
"בטח" מאורה סימנה להם 'אחריכם' והם הלכו, סגרו את הדלת, התיישבו והתחילו לדבר. ראיתי את איימי ונייל מסבירים לה את המצב, יכולתי ממש לדובב את מחשבותיהם. מאורה שאלה שאלות והם ניסו לענות, היא ליטפה את ידיה של איימי וחייכה לנייל, היא אמא כזו מבינה. לפתע דפיקות בדלת, מעניין מי זה- אולי גם בקשר לבדיקה? אולי אד שיראן? הלוואי.
"שלום" לואי אמר, הולך לחדרו ומתרסק על מיטתו. זה היה "בום" שנשמע בכל רחבי הרחוב.

#מנקודת מבטה של איימי:

דאגותיי יצאו לפני-השטח, טבעתי בבעיות. אם רק היית יכולה להיות פה אמא, אם רק היית פה אבא, אני כל-כך מפחדת. ישבנו עם מאורה במרפסת, אני ונייל אוחזים ידיים, דיברנו על ענייני התינוק והקמת משפחה- דרכים לשפר את חיינו. "כשנייל אמר לי אני זוכרת שצווחתי משמחה, אך לאחר-מכן חשבתי לעצמי גם על הבעיות שתחוו".
"אני לא מתחרט על שום שנייה" נייל מיד נישק את ידי, מאורה חייכה.
"אני שמחה שלפחות זו לא טעות, ההיריון. אני לא תומכת בזה במאה אחוז אך תדע שאני הולכת אחריך בכל החלטה שתיקח. בן שלי, אתה גדל לי מהר מידי".
"איפה אבא שלך, נייל?" שאלתי אותו, רק עכשיו שמתי-לב לעובדה שלא פגשתי אותו. "ואיפה גרג?".
"לגרג יש חברה, הוא איתה עכשיו- אוכל גלידה או משהו" נייל אמר. "ו…".
"בובי יאחר, הוא קונה לעצמו משהו לאכול" מאורה נאנחה, "השטויות של האיש הזה".
"נייל- אני חושבת שההורים שלך הם גרסה מבוגרת שלנו" נבהלתי, הם דומים לנו. הם אוהבים, אהבת-אמת ויש להם כבר שני בנים גדולים- מעניין אם אני ונייל נהיה ככה.
"שמעתי את זה, ואני מקווה שאתם תהיו כמונו, אולי יותר מצליחים" היא חייכה.
"אם אבא שלך פה, למה הוא לא בא למופע?" שאלתי בסקרנות.
"הוא היה באירלנד בעבודה, הוא רק עכשיו לקח חופשה" מאורה התנדבה להסביר. "אנחנו מבזבזים זמן יקר! צריך להתחיל לדבר על פתרונות".
"ראשית, איפה התינוק יגדל כשהוא יהיה גדול מספיק בשביל בייביסיטר?".
"אני בשמחה אשאר, אשמור עליו. אני לא מאמינה שיהיה לי נכד" היא שמה את ידה הרועדת על בטני.
"אולי הרופא יוכל להגיד לנו את מין התינוק" חייכתי. "ותודה, אני מעריכה את זה מאוד אמא". שמתי את ידי על שפתיי, מובכת. מאורה חייכה וחיבקה אותי, הרגש נפלט לי, לרגע הרגשתי שהיא מן אמא בשבילי- דמות מחנכת ומנחה, שאפשר לבוא אליה עם בעיות והיא תמיד תפתור לי אותן.
"אני מקווה" היא נישקה את לחיי וחייכה, סימני אודם נשארו.

הסתכלתי בשעוני: רבע שעה לתור הרופא, הבדיקה הראשונה של התינוק. אני מתרגשת ולחוצה, לא יודעת עוד מה אני עושה. "שלום לכולם" בובי נכנס למרפסת, כולם נעמדו ועמדו בתור לחבק אותו. הבטתי על נייל, חששתי ולא ידעתי מה לומר. הוא הקים אותי, לקח אותי בידי אל עבר אביו.
"אבא, תכיר את איימי" הוא אמר בהתרגשות, "איימי, תכירי את אבא שלי בובי".
"נעים סוף-סוף להכיר אותך" הבעת פניו השמחה סנוורה אותי יותר מהשמש.
"נעים לפגוש אותך, בובי" לחצתי את ידו וחייכתי אליו.
"ילדה מתוקה" הוא לחש לנייל בקול רם. נייל חיבק אותו.
"מה קורה אבא?".
"בסדר ילד שלי, אכלתי ואני מסודר" הוא צחק.
"רואים את הגנטיקה" חיבקתי את נייל.
"וחינוך בריא" הוא הכריז.
הסתכלתי שוב בשעוני, עשר דקות לתור הרופא.
"נייל, צריכים לצאת לבדיקה".
"אין בעיה" הוא נישק אותי.
"בואו נצא" מאורה ובובי התחבקו ויצאנו, שני זוגות רעבים במיוחד.

#מנקודת מבטו של נייל:

אני מצוברח, מבואס. איימי רוצה להפיל את התינוק, ואני לא רוצה לריב איתה אך אני רוצה ילד- בעיקר איתה. אני מקווה שזה בן, אני מקווה שאפשר כבר להגיד את מין העובר. אולי ילדה? אני משקשק ורועד מהתרגשות ופחד- אני רוצה להקים משפחה!.
"זה הולך להיות קצת קר" אמר הדוקטור, שופך על בטנה של איימי נוזל מוזר ומחבר אליה מכשיר אולטרה-סאונד. המסך לפתע ריצד, תמונה עמומה הופיעה והיה אפשר לראות משהו ברחמה.
"זה התינוק שלנו, זה התינוק שלנו" איימי אמרה, מחייכת ומחזיקה את ידי. "אנחנו עשינו את זה" דמעה ארוכה הופיעה על לחייה. החזקתי את ידיה ונישקתי אותם, הוריי שמחו והתחבקו.
"תינוקות" הדוקטור תיקן, "יש לכם תאומים".
"דוקטור, אתה יכול להגיד לנו את מין התינוקות?".
"לא כעת, אך האם הם בועטים הרבה?" הוא שאל.
"האמת, בצד ימין אני מרגישה משהו אך בצד שמאל הכל טוב" היא צחקקה.
"לפי הידע שלי, אלו בן ובת- אך זה עדיין יכול להשתנות מבדיקה לבדיקה".
"בן ובת- נכד ונכדה" בובי נאנח, "באמת שהתגעגעתי למשמע צעדים קטנטנים בביתנו".
"אני אשמח לבקר שם מתישהו" איימי חייכה אליהם, "אני אשמח לראות איפה גדלת".
"גם אנחנו נשמח" מאורה חייכה אליה, נישקה את מצחי.
"אני חושב שסיימנו פה, הכל נראה תקין" הדוקטור שינה נושא.
"תודה" אמרתי בעוד הוא מנקה את הנוזל מבטנה של איימי, כעת הבחנתי בכרס קטנה שהופיעה.
"אוי, עכשיו זה נראה כאילו השמנתי" היא נאנחה.
"תתרגלי" מאורה אמרה, "את תחזרי לגזרתך אחרי הלידה כנראה".
"כנראה?" היא נבהלה.
"איימי, זה הזמן להחליט" נייל אמר לי, "צריך להחליט אם להפיל או לא" השפלתי מבטי, קיוויתי שנשמור אותם לעצמנו.