איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק כ"ט- חלק ב': עניין של זמן

מנקודת מבטו של נייל:

"אני לא אפיל אותם, הם צריכים אותנו" היא החזיקה את בטנה הגדלה, "אני לא אקח חיים מתינוקות שלא נולדו, אנחנו נסתדר" היא חיבקה אותי.
"אז מה רשמת ברשימה הזו שלך?" חייכתי אליה, היא הבינה למה אני מתכוון. רשימת הדברים שהיא רוצה לעשות לפני הלידה, למשל:
"-לעשות מחנה בטבע, לצאת לטיול.
-לרכב על סוסים ואופנועי-ים.
-לעשות שופינג מטורף (אפשר להשאיר לסוף).
-לראות את יוון- חלום ישן מילדותי.
-לבקר בקברם של הוריי, לספר להם מה התרחש כשהם לא היו.
-להפחיד את לואי\ לעבוד על הבנים על נייל ועוד".
"צעדים קטנים" היא אמרה. ידעתי שאנחנו חייבים להספיק, לעשות את כל הדברים הכי מטורפים לפני שנתמסר אחד לשנייה ונהיה לבעל ואישה, לאימא ואבא, לפני שהכל קורה.

#מנקודת מבטו של זאיין:

איימי ונייל חזרו הביתה, איימי ישר השתטחה על הספה וצפתה בטלוויזיה, שניהם לא דיברו. כולם נשארו בעמדותיהם וצפו בהם. "אפשר לעזור לכם?" איימי שאלה בתמימות, התגרתה בנו.
"מה נסגר עם ההפלה?" ג'סי וליז צעקו, ואחריהם כולם מלמלו מילות שאלה.
"אז אנחנו החלטנו ש…" היא אמרה, מחכה לנייל שישלים את משפטה. הוא התקרב אליה, מחבק אותה מאחורי הספה.
"אנחנו משאירים את התינוק" הוא אמר, "תינוקות".
"תינוקות?" ליז השתנקה.
"תאומים" פניה של איימי קרנו.
"ליז, פעם הבאה שאנחנו עושים את זה בבקשה תזכירי לי אמצעי הגנה" הארי החזיר את ראשו.
"הארי, אתה לא תצטרך שאני אזכיר לך- אתה תזכור לבד" היא נישקה אותו על לחיו ופנתה אלינו חזרה.
"פעם הבאה?" ליאם שאל, מחייך אלינו חיוך מוזר שהתלווה במבטים חושדים של איימי ונייל.
"אז מה עכשיו? את תחזרי לבית-הספר?" ג'סי שאלה.
"רק לחודש הבא, אחר-כך כבר תהיה לי בטן גדולה ואנשים יתחילו לחשוד באמת" היא אמרה בקולה המתוק, עיניה עוד יותר מאוהבות מהפעם הראשונה שכולנו באמת הבטנו לתוכם, בבית-החולים, אז כשרק הכרנו רשמית.

#מנקודת מבטו של ליאם:

אני לא מאמין, פשוט לא מאמין. נייל עסוק מידי בשביל תינוקות, איימי עדיין בבית-הספר, איך הם יצליחו? איך הם יגרמו לזה לעבוד? הם סיפור שתמיד מותח אותי, תמיד רוצה לגלות את הסוף לסיפור הלא-נגמר הזה. הגיע הערב מבלי ששמנו לב, מרוב דיבורים ודיונים לא שמנו לב לשעה. השמיים החשיכו וליז וג'סי נפרדו מאיתנו לשלום, אמרו שהן רוצות להיות עם המשפחה לכמה זמן. אכלנו ארוחת-ערב שזאיין בישל, אני התפלאתי שנייל לא גמר את האוכל לפני שהוא הוגש לשולחן.
נשכבתי במיטתי לאחר-מכן, מעכל את כל מה שקורה ובקצב שהוא קורה. צלצול טלפון- דניאל. מה היא רוצה? אני לא עונה, הנחתי את הטלפון על השידה שליד מיטתי. צלצול נוסף, עוד יותר צורם ומהפנט. מה יש לה להגיד לי אחרי שהיא נפרדה ממני וכמעט הפרידה ביני לבין הבן-אדם היחידי שגרם לי לשכוח ממנה קצת: ג'סי.
"אני לא יכול יותר" אמרתי לעצמי, התקשרתי אליה בחזרה במטרה לומר לה שדי, שנגמר, שלא תפגע בי יותר ממה שכבר פגעה. חייגתי וחיכיתי לתשובה.
"הלו?" קול נמוך ענה לי, קול של בחור.
"מי זה?" שאלתי.
"החבר של דניאל, מי זה?" הוא שאל.
"ליאם" היא לחשה ברקע.
"כן זה אני, תגיד לה להפסיק להיכנס לחיי- היא פגעה בי מספיק" אמרתי וניתקתי, לפני שהיא הספיקה לענות אפילו. זהו, הצלחתי, עשיתי את זה- אמרתי את זה שיש לי על לבי.