איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק כ"ה: יום בחיי דיירקשן

#מנקודת מבטה של ג'סי:

"ג'סי, ג'סי! תפתחי" ליאם דופק על דלת חדרי. למה השארתי את דלת ביתי פתוחה, למה דניאל הייתה חייבת לבוא ולהרוס הכל?. "ג'סי, בבקשה" התחנן שוב.
"ג'סי לא כאן, דניאל מחליפה אותה" נאנחתי.
"זה לא ככה, היא רק…".
"היא רק מה? רק חזרה להגיד שלום?" פתחתי מיד את הדלת.
"היא באה לקחת דברים שהיא שכחה אצלי".
"מתי היא הייתה אצלך בכלל?".
"לא" הוא צחקק, "לא הבנת נכון".
"אז תסביר, בבקשה" סימנתי לו להיכנס.
"כשהיינו ביחד היא הייתה אצלי הרבה" הוא התחיל.
"הייתה אצלך באיזה מובן?" דאגותיי החלו.
"זה לא חשוב! בכל מקרה, היא שכחה דברים כמו שעון וחולצה, וכלום חוץ מזה" הוא ניסה להחזיק את ידי.
"עשית את זה איתה?" שאלתי.
"כן, אבל רק בתחילת הקשר" הוא הביט בי, "את חשובה לי עכשיו".
"ומה יקרה כשאני לא אהיה חשובה, כשמישהי אחרת תהיה חשובה לך ואני אהיה זו שאקח את דבריי מהחדר שלך… מה אז?".
"לא זה יקרה בחיים, את הבן-אדם שאני הכי דואג לו. גם אני לא ציפיתי לראות אותה להרבה זמן אך לא הייתה לי ברירה אלא להכניס אותה ולסלק אותה 10 דקות לאחר-מכן" הוא חייך אליי.

#מנקודת מבטו של נייל:

"מסכן ליאם, לפחות לי אין את הבעיות האלו" אמרתי בעוד אני ולואי מחכים לליאם מחוץ לביתה של ג'סי.
"ברור שלא יהיה לך, איימי ילדה נחמדה כמוך. כולנו אוהבים אותה, היא פשוט איימי" הוא נאנח.
"אנחנו עכשיו נרכל על החברות שלנו?".
"מה, נראה לך שהן לא עושות את זה?" הוא צחקק.
"ברור, אבל… טוב נו" נאנחתי.
"אז, ספר לי את הדבר הכי מצחיק לגבי איימי" הוא התחיל לתחקר.
"ובכן, יש הרבה דברים" חייכתי, נזכרתי בה. "הנה דוגמה: באיטליה למשל, כשהיינו על השיט שלנו, עשינו תחרות אכילה ו… היא ניצחה אותי" הובכתי, היא ניצחה אותי ביתרון היחידי שיש לי על כל שאר הבנים.
"היא ניצחה? וואו, הילדה הזו היא משהו מיוחד. עכשיו היא צריכה להתחרות בזאיין" הוא חייך.
"כן…" הרהרתי במחשבות. "אז מה הדבר הכי מצחיק שיש לך להגיד על אלינור".
"כשהיא מפהקת היא כמעט בולעת אותי" הוא צחק.
"שמתי לב, כשהייתם באולימפיאדה לא פספסנו את זה" צחקתי. ישבנו שם אני ולואי, מעבירים חוויות מוזרות ומצחיקות עם החברות שלנו- גיליתי הרבה על אלינור. נו, מתי כבר ליאם חוזר? שמעתי את אותו סיפור על אלינור כבר שעה! ועוד אומרים שאני מדבר על איימי הרבה. הנה הוא יוצא, במהירות ובפרצוף מבולבל.
"מה יש?" לואי שאל.
"אני לא בטוח שהיא תסלח לי".
"היא כזו דרמטית" אמרתי, "דניאל רק באה לאסוף דברים והיא כבר הלכה- לא נראה אותה יותר, מה הבעיה?".
"לא יודע, היא כועסת" הוא נאנח.
"היא לא דברה איתך בכלל?" לואי נדהם.
"היא דיברה בערך, אך נתתי לה כרטיס ביקור של רקדן מפורסם עלה החיוך המתוק על שפתיה".
"וואו- הלוואי שאני הייתי החברה שלך".
"אני לא עד כדי כך נואש, לואי, בהזדמנות אחרת" צחוק מובך נשמע מעברו של ליאם.

#מנקודת מבטה של איימי:

"נו ג'סי, תעני תעני תעני!" מלמלתי לעצמי, מתקשרת אליה בסקייפ.
"היא עונה?" ליז שאלה, ישבה מול מסך המחשב בביתה ומחכה לתשובה מג'סי.
"היי" היא ניסתה לחייך. בחיים לא ראיתי את ג'סי חסרת-ביטחון ועצובה, המצב היה מביך.
"היי ילדה" ליז אמרה, "ממש גנבת את ההצגה בארוחת-הצהריים- רוצה לדבר על זה?".
"כן, ממש דאגנו לך" אמרתי.
"ובכן," היא חשבה מעט ואמרה:" הוא ניסה לשכנע אותי שאין כלום ו…".
"ו…?" אני וליז צווחנו.
"ונראה לי שאני אסלח לו- אני לא יודעת למה להאמין" היא נאנחה, "וחוץ מזה, הוא נתן לי מספר של רקדן מפורסם ומפיק בהוליווד, ככה שאני אוכל להפוך ריקוד למקצוע".
"זה מעולה, אין על ליאם" ליז חייכה.
"הוא ממש מאוהב בך ג'סי. חכי עד מחר ותתקשרי אליו- תעשי לו את היום" חייכתי אליה.
"טוב" היא חייכה חיוך ביישן.

אחרי רבע שעה של שתיקה מביכה, ליז אמרה שהיא חייבת לזוז- הסכמנו איתה והלכנו כל אחת לדרכה.
שוטטתי בבית, ממזמן לא הייתי לבד עם הבנים בבית- הזכיר לי איך הגעתי לפה. כאב ראש תקף אותי פתאום. "וואו" אחזתי בבטני, הרגשתי שמשהו זז בפנים.
"אפשר?" נייל ביקש לשים את ידו על בטני.
"כן, בטח" חייכתי והוא הרגיש גם.
"זה כל-כך מוזר" הוא חייך, "אוהב אותך" הוא נישק את שפתיי.
"אפשר גם?" לואי אמר.
"בטן ציבורית?" שאלתי בפליאה, אך הוא בכל-זאת שלח את ידו והרגיש.
"לואי" נייל אמר, "עזוב את ארוסתי בשקט".
"ארוסתי, איך אני אוהבת שאתה אומר את זה" חייכתי.
"ארוסתי, ארוסתי, ארוסתי…" הוא חזר שוב ושוב ונישק אותי.
"קחו את זה לחדר אחר" הארי נכנס עם ידיים על עיניו, עירום חוץ ממגבת על מותניו שוב- מקולח.
"קח את זה לחדר אחר" לואי אמר, מצביע על המגבת.
"רק לוקח שוקו והולך לחדר" הוא הכריז ופתח את המקרר, "אז איך את מרגישה איימי?".
"בסדר" חייכתי אליו.

#מנקודת מבטו של הארי:

"בסדר" היא חייכה בחיוכה המתוק. אם הייתי עם ליז לגמרי הייתי מציע לאיימי לצאת איתי, אך יש בעיות רבות עם העניין. ראשית, ליז חברה של איימי ואיימי עם נייל, ועם זה לא מספיק אז היא גם מאורסת ובהריון. אוי אלוהים, למה? אני אפילו לא יודע לאן הקשר עם ליז הולך, אם הוא הולך לאנשהו, אני מרגיש אבוד.
"אתם בטוחים שאתם לא מפילים את התינוק?" שאלתי פתאום, אפילו את עצמי הפתעתי.
"מה זאת אומרת?" איימי שאלה.
"אני לא רוצה להפיל אותו, אני גאה בזה" נייל אמר, מתיישב ומזפזף בערוצים.
"אבל את באמת רוצה להתחתן עם בטן גדולה?" מלמלתי, לאן הכנסתי את עצמי עכשיו?.
"לא, אבל אנחנו נתחתן לפני שתהיה לי בטן- נכון נייל?" היא פנתה אליו.
"מה? כן, אחרי ברזיל" הוא התרכז בטלוויזיה, כנראה משחק הכדורגל שהוא ראה היה חשוב.
"מי מול מי?" שיניתי נושא.
"מנצ'סטר מול ליברפול" זאיין אמר, רק עכשיו הבחנתי בנוכחותו השקטה על הספה.
"טוב, אני אלך להתקלח" איימי אמרה ושלושתינו מלמלנו מילות פרידה- מתרכזים יותר במסך הטלוויזיה וצועקים קריאות הידד לקבוצה שלנו.