איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק כ"ב: אורות, מצלמות, אקשן!

#מנקודת מבטה של ג'סי:

"אחלה שיחה- אני יכולה לקחת את הפלאפון שלי?" התפרצתי פנימה לשיחה של הארי וליז.
"נמשיך את זה בהזדמנות" ליז נישקה את הארי והתיישבה חזרה על הספה.
"אז… מה נסגר ביניכם?".
"לא עניינך ג'סי, עזבי אותי עכשיו".
"וואו, הוא ביאה אותך לגמרי, מה?".
"כן…".
"תתעודדי ילדה! רוצה שוקולד?"" הושטתי לידה חטיף אחד.
"הוא אף-פעם לא יאכזב אותי" היא טעמה, "איפה מצאת?".
"לזאיין יש תמיד משהו טעים בחדר-ההלבשה, קראתי באתר מעריצים" חייכתי.
"מי לקח לי את החטיפים?!" שמענו צרחות וצווחות.
"מישהי כאן הסתבכה בצרות" היא צחקקה.
"לא נורא, השראתי לו 10 דולר".
"השארת לו טיפ?" היא צחקה, "זה זאיין! הוא ידרוש פיצויים על עוגמת-נפש!" עינייה נפערו.

#מנקודת מבטה של איימי:

אני ומאורה ישבנו על הספה בחדר-ההלבשה של נייל, מצחקקות בעוד היא מספרת לי סיפורים מביכים מילדותו. לא ידעתי שכשהיא תפרה לו את תחפושת החייל כשעוד היה ילד, היא דקרה אותו כל רגע ולבסוף הוא בכה. ישבנו שם, רגעים ספורים לפני שהם עולים לבמה, עיסתי את גבו של נייל.
"אני לא מאמין, אמא! לא בכיתי" הוא אמר.
"ייבבת, הוא אמר שהוא לא רוצה יותר להתחפש בליל כל-הקדושים" הוא צחקה.
"נייל, מי ידע שאתה כזה רגיש?" אמרתי לו.
"אני" לפתע גרג הופיע, "אני הרגעתי אותו" הוא חייך.
"גרג, אחי" נייל קם וחיבק אותו.
"נייל, מה שלומך?".
"בסדר, מה איתך?" נייל חייך.
"אני בסדר, עד כמה שיכול להיות בסדר כשאתה חולה" הוא נאנח.
"חברים, עוד מעט עולים- איפה כולכם?" ליאם אמר, מביט לכל עבר. לפתע הארי ולואי באו, ואחריהם זאיין עם מבט כועס- מבט רעב.
"חכו רגע!" אישה מצוות הבמה אמרה.
"מה קרה?" לואי שאל.
"אחת הרקדניות שברה את היד! אנחנו צריכים רקדנית".
"מישהו אמר רקדנית?" ראשה המתרגש של ג'סי הופיע פתאום.
"כן, אנחנו צריכים רקדנית".
"אני רקדנית" היא אמרה, מרימה רגל לגובה ומסתובבת- נראית מקצועית כמו תמיד.
"אוקיי, בואי אחריי- נראה לך את הכוראוגרפיה!".
"יש" ג'סי התלהבה, ראו על פניה את ההתרגשות.