איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק י': דניאל

#מנקודת מבטה של ג'סי:

"איימי, יש סיכוי שנישן פה? ההורים שלי מסכימים כבר" ליז אמרה.
"בטח, נעשה מן מסיבת פיג'מות כזו" איימי הייתה על המחשב, בודקת את הטוויטר של נייל. "בואו תראו- איזה חמוד הוא" היא חייכה.
"אוקיי, אני אודיע להורים שלי" אמרתי.
"אני חושבת שאת רוצה לישון פה רק בגלל ליאם, לא?" ליז חייכה.
"ואת לא רוצה להישאר פה בשביל הארי?" התגריתי בה בחזרה.
"לא, בשביל איימי" היא אמרה. צחקתי.
אני בטוחה שליז רוצה את הארי, אבל אני לא יודעת לגבי ליאם. הוא נראה בסדר, אך הפרידה שלו מדניאל הרסה אותו לגמרי, אני לא אוכל בחיים להחליף אותה.
"איימי, את יכולה בבקשה להעביר לטוויטר של הארי?" ליז אמרה.
"שנייה, אני מגיבה להודעה של נייל" איימי אמרה.
"הם עוקבים אחרייך?" שאלתי.
"כן, שכנעתי אותם" היא אמרה, מוסיפה עוד לבבות להודעות שלה.
"כיף לך! רגע, יש לך את המספרים שלהם? תשלחי להם הודעה" ליז התלהבה. ככה העברנו שעות, מדברות על הבנים ומצחקקות.
לפתע דלת הבית נפתחה. כולנו נעמדנו והסתדרנו, אפילו סידרנו אחת את השנייה והתאפרנו.
"שלום בנות!" זאיין אמר, "אתן עדיין פה?".
"כן, אנחנו ישנות פה" אמרתי.
"באמת? מעניין" אמר הארי, מסתכל על ליז.
"כן, עושות מסיבת פיג'מות. אתם יכולים להצטרף אם בא לכם" ליז חייכה להארי. פעם ראשונה שהיא חייכה אליו, אני גאה בילדה הזו, סוף-סוף נהייתה פחות ביישנית.
ובאשר לי? אני אנסה ליצור רגע עם ליאם, בטח הוא יתרחק מהרעש ואני אבוא לעודד אותו. אני סומכת על זה, הוא כזה חתיך.

#מנקודת מבטה של ליז:

אני לא מאמינה, לי ולהארי היה רגע! רגע כזה יש רק בסרטים.
"טוב, אני הולכת להתקלח" איימי אמרה.
"אני אלך לחדר שלי" נייל וזאיין אמרו והתפזרו.
"אני אלך לחדר שלי גם, עד ארוח הערב משעמם באיזור הזה" לואי מלמל.
"מה, רוצה לארח לי חברה?" איימי צחקה, ונייל נראה מובך, אך הוא חייך.
"פשוט לכי להתקלח, אני אהיה במחשב" נייל נאנח.
נשארנו אני, ג'סי, ליאם והארי. אוי הארי, איזה מושלם הוא… מחייך אליי כל היום.
"טוב, אז מה אתן רוצות לעשות?" ליאם אמר, "נראה שרק לארבעתנו אין מה לעשות".
"תמיד אפשר לצפות בסרט" אמרתי, מקווה שהארי הבין את הרמז.
"טוב" כולם הסכימו.
"אני אלך להכין פופקורן, זה הדבר היחידי שאני יודעת להכין אז…" ג'סי נאנחה.
"את לא יודעת לבשל?" ליאם שאל.
"לא, ניסיתי ללמוד אבל כמעט שרפתי את המטבח בפעם שעברה" ג'סי נאנחה שוב, ראיתי שהיא מנסה לרמוז לליאם מה יהיה זמן האיכות שלהם בזמן הקרוב.
גס'י הזו היא מלכת דרמה ממש… אי-אפשר שלא ליפול במלכודות שלה, וליאם לקח את הפיתיון.
"אין לי בעיה ללמד אותך" ליאם אמר, "אחרי הסרט אולי, נכין אני ואת ארוחת-ערב?".
"אין בעיה" ג'סי חייכה, הסתכלה בעיניה ע ליאם.
"תיזהרי ג'סי, הוא נותן שיעורי בית" הארי ואני צחקו.
"ומה עם עבודות כיתה?" ג'סי חייכה, נותת את המבט המתגרה הזה שלה.
"הופה" הארי אמר, והסתכל עליי פתאום:" אז איזה סרט?".
"אולי דמדומים?" ג'סי אמרה.
"לא, בא לי… אולי הארי פוטר?" הארי אמר, "אני מת על הסרטים האחרונים".
"אני אוהבת רק את הרביעי, רוברט פטינסון המושלם מופיע שם" ג'סי הרהרה במחשבות.
"רוברט יכול לחכות" אמרתי, "הסרט השני הכי טוב!".
"טוב, סיכמנו על האחרון" הארי אמר, לקח את הדיסק והכניס אותו לווידאו.
"הארי!" ג'סי צעקה, "לא מאמינה עלייך" פיה נפער.

#מנקודת מבטו של ליאם:

ישבנו לראות את הסרט, הארי צוטט כל מילה אפשרית וצחקק.
"הילד שחי- בוא למות" הארי לחש, מחייך. ליז צחקה וחיבקה אותו.
"הארי, תפסיק עם זה" אמרתי, לוקח עוד חופן ודוחף לפה.
"זה הארי פוטר בשבילך" הארי לחש, ליז שוב צחקקה. נאנחתי בייאוש.
"אז, מה נכין לארוחת ערב?" ג'סי אמרה, משחקת בשיערי.
"לא יודע, נחשוב על משהו" חייכתי חצי חיוך והתרכזתי בסרט.
"צריך להכין משהו מתוק, לא?" ג'סי קרצה לי וצחקה.
"כן, או שנצא למסעדה" אמרתי. הרגשתי לא בנוח, אני יודע שהיא מנסה להתחיל איתי אבל אני לא יכול. היא מדהימה והצחוק שלה פשוט מושלם, אבל אני עדיין פגוע מהפרידה שלי עם דניאל. לפתע דפיקה בדלת- קמתי לפתוח.
"דניאל!" היא נעמדה בדלת, בשמלה קטנה וסגולה ומחייכת.
"דניאל?" כולם הופתעו על הספה, ראיתי את האכזבה על פרצופה של ג'סי.
"אנחנו יכולים לדבר?" היא אמרה. יצאנו החוצה וסגרנו את דלת המרפסת.
"אני מקשיב" אמרתי, מנסה לא לבכות מהעובדה שהיא פה שוב.

#מנקודת מבטה של ג'סי:

אני לא מאמינה. דווקא היום? דווקא עכשיו… דווקא היא? אני אוהבת את דניאל והכל אבל מה שהפרידה הזו עשתה לליאם- אני לא יכולה לעמוד ולצפות בו ככה בדיכאון.
"על מה אתם חושבים שהם מדברים?" שאלתי.
"בטח על זה שהם רוצים להיות ידידים שוב, זה תמיד ככה" ליז אמרה, מתכרבלת בזרועותיו של הארי ומצחקקת.
"אחרי הפרידה הזו? לא נראה לי שהם יהיו רק ידידים" הארי אמר וחייך לליז. זוג היונים הזה לא מבין כלום. ליאם לא ייפול בפח… נכון?.
לפתע הם נכנסו שוב ודניאל יצאה מהדלת הראשית, במהירות מנופפת להארי ויוצאת.
"מה זה היה?" שאלתי בהיסוס.
"כלום, פשוט עזבו" הוא הלך לחדרו, עצוב ועיניו אדומות. פשוט לא יכולתי, למה הוא? הוא כן-אדם כל-כך תמים וטוב.
"זו הייתה המקלחת הכי טובה שהייתה ליי בחיים!" איימי יצאה מהמקלחת סוף-סוף, "השמפו שלכם פשוט מדהים!".
"שלנו, עכשיו זה שלנו. את חלק מהמשפחה הזו!" נייל אמר, חייך אליה.
"טוב" היא נישקה אותו, "שלנו. ג'ס, הכל בסדר?" היא הבחינה בי.
"כן, אני… אני הולכת לישון" אמרתי והלכתי. רציתי לבכות, להיות עצובה בשביל ליאם, למה דניאל הייתה חייבת לבוא? היא הרסה הכל.

"ליאם?" שמעתי אותו בוכה, נכנסתי לחדרו וחיבקתי אותו, הוא דחף אותי טיפה אחורה.
"אתה לא חושב שאני יודעת איך זה מרגיש? אני יודעת, זה נשמע נדוש, אבל אני יודעת" הבטתי בעיניו, כמעט בכיתי בעצמי.
"באמת?" הוא ניגב את דמעותיו.
"כן! אתה רוצה להגיד לי מה היא אמרה או שאני אדגדג את זה ממך?" צחקקתי והסתכלתי עליו.
"היא אמרה שהיא מצאה מישהו, שאנחנו יכולים להיות ידידים אבל אנחנו לא נחזור" הוא נאבק בבכי. "אני לא צריך עידוד, אני פשוט צריך להיות לבד".
"אוקיי, תגיד לי אם אתה צריך משהו" חייכתי אליו והלכתי, הלכתי לחדרה של איימי ובכיתי גם.