איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק י"ז: רומא, אוי רומא!

#מנקודת מבטה שדל איימי:

הגענו לרומא, אוי רומא! יש מקום יותר יפה?. כמה שאני חייבת לנייל- בחיים לא עליתי על מטוס פרטי או נסעתי במחלקה ראשונה, בחיים לא הייתי מאוהבת ככה במישהו.
"אתם מאמינים, אנחנו באיטליה!" ליז התלהבה.
"הייתי פה כבר, אני מכירה כל-כל הרבה מקומות… יש חנות נעליים שאנחנו חייבות ללכת אליה" ג'סי פטפטה, הסתכלה על ליאם והוא נתן לה את הכרטיס שלו.
"התקציב שלך הוא 1,000 דולר" ליאם הביט בה, מנסה לרמוז לה שהפעם הוא רציני.
"אין בעיות" היא חייכה, נישקה אותו וצחקקה.
"אתה החבר הכי טוב שבחורה יכולה לבקש! נייל, אני חייבת לך" אמרתי.
"אני יודע, אבל…" הוא גמגם.
"אבל?".
"אמרתי פתיחת מתנות, לא? לא קיבלת את המתנה של לואי או זאיין או הארי, או אפילו ליאם" נייל אמר.
"מה זאת אומרת? זה לא הכל, יש עוד?" התחלתי לצעוק, לצפצף מאושר.
"אכן, אכן…" לואי חייך.
"מה עוד יש? מה כבר יכול להיות עוד?" צחקתי, מביטה בהם.
"חכי ותראי" הם אמרו, שמים משקפי-מיגון מפני המעריצים ונכנסים למכונית לבנה.
"אתן באות או שאנחנו ניסע לבד?" זאיין חייך, צרחנו מאושר ונכנסנו בהתרגשות למכונית כמו מעריצות מטורפות.
"אני לא אשכח לך את זה בחיים, לכולכם" נשכבתי על ברכיו של נייל, הוא שיחק בשיערי וחייך.
"לא כל יום נערה מגיעה לגיל 16" הארי אמר, "הגיל הכי מתוק". מיד ליז נתנה מבט זועם שרומז לו שישתוק, לפני שיגיד עוד משהו שיעצבן אותה.
"תודה, הארי" חייכתי.

הגענו למלון, המלון הכי גדול שאי-פעם ראיתי. תקרות גבוהות וחלונות המשתרכים לאורך הקירות, גבוהים וצרים עם וילונות עדינים. שולחנות מוזהבים ומפוארים, הרגשתי כמו בת-מלוכה.
"וואו" ג'סי אמרה.
"אכן וואו" אני וליז אמרנו פה אחד.
"רק וואו?" לואי אמר, התקרבנו לקבלה.
"יותר מוואו" הארי אמר.
"וואו, כמה וואו אתם יכולים להגיד בכמה דקות?" זאיין צחקק, לואי אחריו.
"הזמנו פה 6 חדרים, לילה אחד. סטיילס" הארי אמר לפקיד בקבלה,מוריד את המשקפיים לרגע ומחזיר אותן.
"כן אני רואה פה הזמנה" מבטו של הפקיד שקע במחשב, "הנה המפתחות, קומה 5" הוא הושיט לידיו של הארי מפתחות זהב. וואו, אפילו המפתחות נראים מפוארים במקום הזה.
"תודה" ליאם אמר, ומוביל את כולם למעלית. כולם היו שקטים, אף מילה לא יצאה, רק אנחנו הבנות צחקקנו מאושר והבנים חייכו, מסתכלים אחד על השני בגאווה.

#מנקודת מבטו של ליאם:

אנחנו הצלחנו, הרעיון הגאוני של נייל הצליח, כולן מאושרות. הרמתי את אגודלי להארי, הוא חייך, הבין את המסר.
"אז מה עושים עכשיו? נישן ונקום בבוקר לעוד טיסה?" ג'סי מלמלה.
"לא, אנחנו הולכים להישאר Up All Night" לואי צחקק וכולם אחריו.
"ועכשיו בצינות?" ליז אמרה.
"יהיה כיף, זה עדיין הפתעה" נייל אמר, מנשק את איימי.
"אוו נייל!" זאיין הפריע.
"רוצה גם נשיקה?" לואי אמר לו.
"אני אוותר" הוא נראה מבוהל. המעלית נפתחה, הגענו לקומה הרצויה.
"יופי, איפה החדרים?" איימי אמרה.
"חדרים 200-206" נייל הביט במפתחות והתחלנו ללכת.
"הנה!" ליז מצאה אותם, כולם נכנסו.
"אוקיי, אז ליז איתי, נייל עם כלת יום-ההולדת כמובן, ליאם וג'סי ביחד ו…" הארי גמגם.
"אני עם לואי" זאיין נאנח.
"חשתי פה זלזול?" לואי נבהל, "אני לא מאמין" הוא אמר וזאיין נאנח שוב בחיוך.

#מנקודת מבטו של נייל:

נכנסנו והתמקמנו בחדרים, איימי נראית כל-כך טוב בכל דבר שהיא לובשת- לא משנה עם זה ג'ינס או גופיה פשוטה.
"טוב, אני נכנס למקלחת" חייכתי.
"בהצלחה" היא נאנחה, מנשקת אותי בשפתיה המתוקות.
"נתראה עוד שעה" לחשתי. נכנסתי למקלחת, מתפשט ונותן למים לזרום על גופי. חשבתי לעצמי מה אנחנו נעשה, לאן נלך לפני שתצטרך לנסוע חזרה להופעה, לפתע היכה בי רעיון! למה לא לקחת אותה לשיט רק שנינו, בזמן שכולם ילכו לראו נופים. אני מכיר בן-אדם שקנה יאכטה לא מזמן, אוסטין- אולי הוא יוכל לסדר לי אותה לבוקר שלמחרת. הבנים ואני הכרנו אותו, הוא הזמין אותנו יום אחד למסיבה מטורפת עם מפורסמים כשהיינו בראשית דרכינו.
יצאתי מהקלחת לאחר כמה זמן, מנגב את שיערי ולובש בוקסר אדומים. חייגתי לאוסטין, מקווה שהיאכטה הזו עדיין קיימת ברשותו.
"אוסטין" שמחתי שהוא ענה.
"מדבר, מי זה? נייל?" הוא נשמע צרוד.
"כן זה אני, תהיתי אם אני אוכל להשכיר את היאכטה למחר בבוקר" גמגמתי.
"בטח, אני יכול להשכיר לך אותה לשיט בערך עד 3 אחר-הצהריים" הוא הירהר, דפי היומן שלו נשמעו ברקע.
"בטח, תודה אוסטין" אמרתי.
"אין בעד מה, מחר תבוא ב-10 בבוקר למרינה. איפה נמצא המלון שלכם?".
"ברומא".

#מנקודת מבטה של ליז:

נכנסנו לחדר, הארי ישר נשכב על המיטה ופתח את הטלווזיה, אורה בובספוג. בובספוג?
"הארי, ברצינות?".
"מה? בפרק שעבר…" הוא גמגם.
"עזוב, לא מעניין" מלמלתי.
"טוב, אבל זו סדרה טובה".
"ממכרת ממש!" צחקתי, "אני הולכת לקחת משהו לאכול, הטיסה הזו הייתה מעייפת".
"ביי".
"ביי" צחקתי.
הלכתי, שמעתי אותו מאחוריי שר את סוף שיר הפתיחה. אני לא מאמינה שאני ברומא, אני לא מאמינה שאני ברומא עם הארי! הנער הכי ילדותי שאי-פעם הכרתי. אני חושבת שזה סימן, אולי זו הזדמנות לצאת לדייט רשמי… אין לדעת מה עוד אני אגלה על החבר המוזר שלי.

#מנקודת מבטה של ג'סי:

ליאם הזמין לנו שירות-חדרים, לקח את כל האוכל שהיה על המגש. ישבנו ואכלנו, מעבירים חוויות שהיו לנו בחיים ומצחקקים. "אז ליאם ספר לי, מה היה היום הכי מאושר בחייך? חוץ מהיום בו הכרת אותי" חייכתי, מוזגת לכוסי עוד קולה.
"היום בו הקמנו את הלהקה" הוא חייך אליי, בחיוך המתוק הזה שלו.
"ובחיים האישיים שלך?".
"כל יום שאני מתעורר למשפחה שלי הוא יום טוב. אולי ביום שבו סיימתי את הלימודים- אני ומשפחתי חגגנו" הוא לגם עוד לגימה.
"ומה אתה הכי אוהב במשפחה שלך?".
"הם תומכים בי בכל מה שאני עושה, אימא שלי ואבא שלי תמיד היו שם בשבילי וגם ניקולה ורות'. הן האחיות הכי טובות שאפשר לבקש" הוא הביט בי, "ולשאלה הבאה שלך אני אענה עכשיו- אני הכי אוהב בך ש… שאת לא מפחדת להיות עצמך, שאת מי שאת וזה מושלם בעיניי".
"ובכן תודה לך, ליאם" נישקתי אותו.

#מנקודת מבטה של איימי:

"מה דעתך על שיט בבוקר?" נייל חייך אליי כשיצאתי מהמקלחת, לבושה בכותונת לילה אדומה וצמה קלועה בשיערי. לא האמנתי למשמע אוזניי.
"אתה רציני? גם איטליה וגם שיט? אתה מדהים" חייכתי ונישקתי אותו.
"איזו נשיקה מתוקה זו!" הוא לחש לי.
"רוצה עוד אחת?".
"רוצה עוד מיליון" הוא חייך.
"אוו נייל" ניקשתי אותו שוב ושוב, מלטפת על שיערו. לא הרגשתי יותר מאושרת ומאוהבת בחיי, אני מרגישה כאילו אני חיה באגדה, ונייל הוא נסיך החלומות שלי.
"טוב, אני עייף, את באה לישון?" הוא שאל. רק אז שמתי לב, יש מיטה אחת בחדר המלון שלנו!.
"כן, בטח" גמגמתי. מה אני הולכת לעשות? הלכתי באיטיות אל עבר המיטה, מנסה לא לחשוב יותר מידי. נשכבתי והתכסיתי בשמיכה הקטיפתית, פעימות לבי התחזקו וניסתי להרגיע את עצמי. אולי הרגע הכי חשוב שלי הגיע? אולי עכשיו זה הולך לקרות? שקשקתי מפחד.