איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק י"ב: אמת או אהבה?

#מנקודת מבטה של איימי:

פרי ואלינור נכנסו בדלת, לבושות מהודר כמו תמיד.
ישבנו במעגל, מתכוננים נפשית למה שהולך לבוא. זאיין סיים בקבוק קולה, בחיים שלי לא ראיתי מישהו ששותה יותר מהר ממנו, ממש בחמש דקות. "אוקיי, אז מתחילים?" זאיין שאל.
"כן, מי מסובב?" ליז שאלה, קורצת להארי.
"אני אני אני!" ג'סי התנדבה מיד.
"טוב, קחי" זאיין אמר לה בפרצוף מבועת.
"תודה, הנה זה בא!" ג'סי צעקה, מסובבת את הבקבוק בהתלהבות.
"שיט, תגידו לי שאני הוזה, תגידו שזה אשליה" אמרתי. הבקבוק כוון עליי, הארי הולך לשאול אותי משהו.
"אמת או חובה, איימי? תבחרי בחכמה" הוא אמר, מחייך כמו אידיוט. רציתי למות, רציתי לקבור את עצמי איפהשהו. קיוויתי לשאול אחרים ולא להיתקל בשאלה של מישהו אחר.
"אמת" אמרתי במבט מושפל, בחרטה גדולה.
"אמת ש… תאמרי לכולנו אם… אם את ונייל עשיתם את זה!" הארי חייך, חיוך זדוני ומרושע.
הסתכלתי על נייל, הוא סימן לי שאני לא אענה בכלל, שזו מלכודת נדושה של הארי.
"הארי, בניגוד אלייך אני לא חושבת על זה כל היום" כעסתי עליו.
"זו לא תשובה" הוא חייך שוב, רציתי לסטור לו באותו רגע. "אם את לא עונה חובה עלייך להוריד חולצה".
עיני נפערו, פי נפתח, הסתכלתי על נייל. הוא סימן לי שאני לא אענה, עכשיו כשהאפשרות השנייה היא להוריד חולצה נראה שהוא בטוח שאסור לי לענות. "לא, לא לענות" הוא סימן לי, לוחש.
צחקקתי וישר נמחק חיוכי, באתי לענות.
"כן" אמרתי, מתחרטת על זה, סיבכתי אותי ואת נייל עכשיו, אבל אני עדיין אמרתי. הארי והפרצוף שלו, החיוך האדיוטי, מהפנט. רציתי לסטור לו שוב.
"הופה" כולם אמרו, מסתכלים שוב ושוב עליי ועל נייל.
"האמת מתגלה" ליאם חייך, "אנחנו מגלים פה סודות" הוא חיבק בזרועו את נייל, מחייך אליו חיוך טיפשי.
"אני לא אסתכל עלייך באותה צורה" ליז אמרה.
"חשבתי שאתה הטהור פה" ג'סי אמרה, "ואת- אני לא מאמינה שעשית את זה לפניי! הייתה פה תכנית, לא?".
"מה?" ליאם הסתכל עליה, "מה זאת אומרת?".
"כלום מאמי" היא חייכה במבוכה, "זה כלום".ליאם נשאר מבועת במקצת.

#מנקודת מבטו של נייל:

אני. לא. מאמין.
מה היא עשתה? למה היא אמרה כן? היא סיבכה את שנינו. אך למרות זאת במידה מסוימת זה לא מפריע לי. נעשה את זה מתישהו, לא? עדיף שיחשבו שכבר עשינו את זה ולא להסתבך אחר-כך.
"שנחזור למשחק?" איימי אמרה, מפרידה את הויכוח בין ליאם וג'סי, כמעט נמחצת בין ההתפאלות של שניהם.
"כן" ליז אמרה, "אני אלך להביא משהו לאכול" ליז אמרה, "החטיפים נגמרו, אהמ אהמ נייל" היא הסתכלה עליו והלכה.
"מה, אשמתי שאני רעב?" אמרתי.
"רוצה קינוח?" הארי קרץ לאיימי, מחייך אליי ומצביע עם הראש אליה.
"חדירה לפרטיות, אולי?" שאלתי בכעס.
"טוב אני מסובבת שוב" ג'סי חייכה.
"את מוזמנת לסובב כל המשחק" ליאם חייך.
"תודה" היא חייכה. השניים האלה יותר מידי חמודים ביחד, בא לי להקיא כמעט.
"איזה משחק מעניין נהיה פה" פרי ואלינור נאנחו וצחקקו.
"זה תמיד ככה, אני פה לא?" לואי חייך.
"כן" אלינור חייכה אליו והם התנשקו.
"אהמ אהמ, המשחק?" שאלתי.
"כן" ג'סי אמרה וסובבה. רציתי לקפוף משמחה, זה הזמן לנקמה, אני שואל את הארי!.
"אמת או חובה?" אמרתי, מחייך חיוך מרושע.
"חובה, אמת זה לפחדנים" הארי חייך, ומיד נמחק חיוכו למשמע משימתי.
"חובה עלייך לספר לכולנו, בלי ללחוש ובלי מלמול, כמה פעמים אתה עשית את זה!" נקמתי את נקמתי, זהו, הוא גמור. אני בטוח שמספר הבנות שהוא יצא איתן יותר גדול מהתושבים בעיר הזו.
"אממ…ליז הנה את!" הוא התחמק, ליז הגיעה בזמן הכי לא נכון. "תביאי לי חטיף" הוא חטף מידיה חטיף, והתחיל ללעוס.
"אוקיי, אז נגמרו בבית הצ'יפסים החריפים" היא חייכה, מתיישבת ומחלקת חטיפים.
"הארי, תענה". חייכתי "או שאתה מעדיף לצעוק את זה לכל השכונה בזמן שאנחנו מכריחים אותך, אז מה אתה מעדיף?" צחקתי, איזה כיף להרגיש רע פתאום. הוא הביא את המבוכה עליי ועל איימי, עכשיו זו נקמה.
"אממ…" הארי מלמל.
"כן, מה זה הארי?" איימי מחייכת, היא הבינה את הנקמה שלי. החיוך שלה כל-כך מתוק, היא כל-כך יפה. פוקוס נייל, פוקוס, נקמה!.

#מנקודת מבטו של הארי:

איך אני אמור לענות על זה, ועוד ליד ליז… משימת התאבדות!.
"אף אחת" שיקרתי.
"בטח" לואי נשף בבוז.
"אוקיי אני… 23" השמתי את ראשי, מחכה לזעמה של ליז להתפרץ.
"23?" כיווצוצים ומצמוצים קטנים החלו לפרוץ בעיניה, היא כעסה.
"בערך, פלוס מינוס" אמרתי, מקווה שזו נחמה מספיק גדולה.הצ'יפס שהיה בידה התפרק, היא סטרה לי וסימנה לנו להמשיך במשחק.
"טוב…" ג'סי מלמלה, וסובבה שוב את הבקבוק. הבקבוק נעצר, משאיר אותנו נלהבים להמשך.

#מנקודת מבטה של פרי:

"אוקיי, אני מניחה שאני צריכה לשאול אותך שאלה" אמרתי ללואי.
"תרחמי עליו, יש לו לב רגיש" אלינור צוחקת.
"אל תדאגי, הוא בידיים טובות" התמתחתי באדישות ושאלתי:"אמת או חובה?".
"אמת, אני ביישן" לואי אמר, צוחק.
"אממ… מי רצח את קווין? תגיד את האמת" אמרתי, נזכרת ביונה המפוחלצת הראשונה שכמעט כל העולם התאהב בה, אוי קווין.
"זה נושא רגיש" לואי כמעט בכה וצחק באותו זמן, מצביע על הארי, "הוא שלח חתול-רוצח שכיר!" הוא בכה בכאילו.
"הארי!" אלינור צעקה, "לא יפה, הרגת את בעלו של החבר שלי!" היא צחקה.
"הייתי חייב, קווין עמד בדרכי. לואי שלי!" הארי חייך.
"הוא תפוס" אלינור חייכה חצי חיוך, שולחת ללואי נשיקה באוויר.
"כן, אני תפוס" לואי חייך.
"ואותי אתה לא תהרוג" אלינור הוציאה את לשונה בבוז. הארי חפן את פרצופו בידיו, מנענע את ראשו ביחד עם התלתלים שלו, מתנפנפים.
"טוב, אז סיבוב הבא" ג'סי סובבה שוב, מחייכת וצוחקת. אני מבינה אותה, החבורה הזו מוזרה אך כיף איתה, וזאיין שם אז…
הבקבוק עצר, לא האמנתי, אין סיכוי לברוח! למה, אלוהים, למה?.