איחרתי את האוטובוס

איחרתי את האוטובוס. הגעתי לתחנה, והוא כבר התחיל לנסוע. אבל, אני לא ויתרתי. ידעתי, שאני חייב להספיק להגיע לפגישה הזאת, בזמן.

ולכן, בלי לחשוב פעמיים, התחלתי לרוץ בשיא המהירות, אל עבר התחנה הבאה. הנחישות, להספיק להגיע לתחנה הבאה של האוטובוס, בערה בי.

למזלי, האוטובוס היה תקוע מאחורי מספר מכוניות שעיכבו אותו, ולכן הצלחתי לעקוף אותו, או לפחות, לרוץ לצידו, פחות או יותר. וכשראיתי שהוא עומד להגיע לתחנה הבאה, רצתי בספרינט מטורף, והספקתי, לעלות על האוטובוס.

ליבי דפק במהירות, אבל הרגשתי מאוד טוב, באותו הרגע. הרגשתי תחושה של סיפוק, ושל הצלחה. הייתי גאה בעצמי על הנחישות. הרגע הזה הרגיש לי כמו רגע הירואי של ממש.

לאחר זמן מה, של ישיבה באוטובוס, הסיפוק מכך שהספקתי אליו, התחלפה מהתרגשות, מהפגישה שאני בדרכי אליה. זמן רב, לא פגשתי אותה, אחד על אחד, וחיכיתי מאוד, לרגע שבו אני אפגוש אותה, אחד על אחד.

האוטובוס הגיעה לתחנה, וירדתי ממנו, וליבי שב לדפוק במהירות, הפעם לא בשל כך שרצתי, אלא בגלל ההתרגשות. הלכתי אל עבר המסעדה, בצעדים בטוחים, מהולים בהיסוס.
חיכיתי שם מספר דקות, ואז היא הגיעה.

הו, כמה יפה היא הייתה. ליבי החל לדפוק אף בקצב מהיר יותר, כאשר ראיתי את יופיה. שיערה החום החלק, ירד אל מאחורי ראשה, ונתן לה מראה מאוד טבעי ויפה, ולא מתאמץ מדי. בדיוק כמו שאני אוהב. עיניה היו יפהפיות כרגיל, בצבע חום כזה, אבל לא חום רגיל; חום יפה, כזה. היא התלבשה בבגדים יפים, ומושקעים, אבל לא מושקעים יותר מדי; מושקעים בדיוק במידה הנכונה.

אבל הדבר שהכי כבש אותי אצלה, היה החיוך. היא חייכה חיוך רחב כזה, שהיה ברור, שמסתתרת בו שמחה, מהולה בעומק. זה היה מן חיוך שהביע טוב לב מאוד גדול, ושמחה מאוד גדולה, ויחד עם זאת, הסתתר בו עצב, ופחד. זה כבש אותי כל כך, כנראה, כי החיוך שלי היה דומה, לחיוך שלה.

הפגישה הייתה פנטסטית, ברמה שלא ציפיתי אליה. למרות שעבר, לא מעט זמן, מאז הפגישה האחרונה בה נפגשנו אחד על אחד, הזרימה הייתה בדיוק כמו פעם, זה כמעט לא הרגיש כאילו עבר זמן מאז בכלל, לפחות, מבחינת הזרימה.

השיחות התגלגלו וזרמו לנושאים שונים ומגוונים, הצחוק נשמע ברגעים רבים, וגם באלו שלא, הוא היה בהיכון, כי הוא ידע שיש לו חלק משמעותי בפגישה הזאת.

מידת הנוחיות, והחופשיות, הייתה כל כך גבוהה, ובהתאם, גם מידת ההנאה. הכל היה כל כך מושלם. היא הייתה כל כך מושלמת.

עד, שזה נהרס.
ישבנו אחד ליד השני, ושמענו מוזיקה, כמו שתמיד אהבנו לעשות, כי היה לנו טעם דומה במוזיקה. ואז, כששמענו את אחד השירים שהמלצתי לה עליהם, ששנינו מאוד אהבנו, הצעתי לה, שאני אשיר לה את הביצוע שלי לשיר.

היא כמובן, הסכימה, כראוי, לבחורה הנפלאה ביותר בעולם. שרתי לה אותו. התרגשתי מעט, בכל זאת, לא יצא לי לשיר בפניה אי פעם, רק שלחתי לה הקלטות של עצמי שר.

חוץ מזה, שהשיר ששרתי, היה מאוד מרגש.
היא כמובן התלהבה, ואמרה ששרתי טוב, ושזה נשמע יותר טוב מאשר בהקלטה.

לרגע הייתי מהורהר. חשבתי עליה, על היופי שלה, על המדהימות שלה…
"דור?" היא שאלה.
"על מה אתה חושב? אתה נראה מהורהר."

כמו מן טורף נשים מנוסה, השבתי:
"חשבתי, האם לנשק אותך או לא?"

היא פלטה מן צחקוק כזה, של מבוכה.
"אוי… דור, אני מצטערת… אתה חמוד ומקסים, אבל… האמת היא, שיש לי חבר."

ברגע הזה נכנסתי להלם. ליבי שוב דפק במהירות, והפעם, בגלל ההלם. לא היה לי מושג, שיש לה חבר. הרגשתי כל כך אידיוט, שבכלל תליתי בזה כל כך הרבה תקוות, ועכשיו, כולן התבדו.

הסתכלתי בה, במבט כאוב, ופשוט הלכתי משם. מבולבל, מופתע, עשיתי את דרכי לתחנת האוטובוס.

גם הפעם איחרתי את האוטובוס, אבל הפעם, לא טרחתי לרוץ אחריו. כי ידעתי, שכנראה, נועדתי לאחר לאוטובוס הזה, ולרוץ אחריו, לא יעזור לי בכלום.
אני אחכה לאוטובוס הבא.