אישה קשוחה-פרק 2

12 שנה לאחר מכן:
יכול להיות שזו השמש שהציקה בעיניים, או הרוח הנושבת, או הסתם המיטה הלא נוחה שגרמה למלאני לפקוח את עיניה לבוקר עייף.
ויכול להיות שזה הבכי המציק של אמילי שגרם לה להתעורר. כן, זה כנראה זה.
היא ליטפה את פניה במין עצלות עייפה. היא קמה מהמיטה לבית המבולגן כל כך שתמיד שנאה. טוב… זה לא כאילו יש לה מקום אחר להיות בו.
האמת היא, שיכלה לדבר עם אלנה, העובדת הסוציאלית שמטפלת בה, ואז היא תעבור לבית אחר. אבל זה מעייף מידי כבר.. זה הבית התשיעי אולי שעברה מאז שהתחילה להכנס למשפחות אומנה. דווקא הילדים פה חמודים, רק השקט הוא מצרך נדיר פה.
היא הסתכלה על אמילי הקטנה, היא הייתה הילדה היפה ביותר שראתה איי פעם…
מבט חטוף בשעון הקפיץ אותה מהמיטה. כבר רבע לשמונה, מה לעזאזל קורה איתה? שנה חדשה, בית ספר חדש, וכבר היא תאחר.? כוס אמק.
היא זרקה על עצמה גופיה לבנה ומכנס עור שחור ומעל זה וסט ג'ינס שכמעט ומעולם לא לבשה. דחפה את רגליה לנעליים השחורות, כמובן, מרחה ליפגלוס שקוף ואיליינר עבה, כמו תמיד. כיתפה את תיק העור השחור שהיה שלה מאז ומעולם והתקדמה לעבר הדלת.
"ביי, מיס פרי" היא זרקה לעבר המטבח וברגע הבא כבר הייתה בדרך לבצפר.
"מתרגשת?" היא שאלה את עצמה.
"לע… זה כבר לא מרגש" היא ענתה לעצמה וצחקה צחוק מריר.
***
נקודת מבט מלאני:
נכנסתי לבית הספר, כשהוא כבר היה ריק. כולם בכיתות. שיישרף להם.
אם כבר אני מאחרת, שאני אאחר בסטייל. הוצאתי חבילת מאלברו מהתיק וקילפתי את עטיפת הניילון החדשה. הצתתי אותה במהירות ולקחת שאכטה ארוכה.. וואי, כמה זמן לא נגעתי בסגריות… אבל מותר להשבר מידי פעם לא?
זרקתי את ראשי אחורה, סוקרת את בית הספר הגדול. האמת? הוא לא היה כזה גדול.. אבל סבבה. הייתי ביותר גדולים מזה.
מולי עבר איזה נער, נראה בלאגניסט. בטח העיפו אותו מהכיתה, איך הוא מסתובב שם כמו אריה, מרגיש מלך, אדיוט.
"היי, אתה" קראתי אליו.
הוא סובב את ראשו, ובדק פעם או פעמיים סביבו שאני באמת מדבר אליו.
"אני מדברת אליך, אין פה אף אחד אחר" אמרתי. הוא התקרב בזהירות.
"מה אתה מפחד? אני לא נושכת. " צחקתי. הבנים של היום הם כאלו נקבות, לעזאזל.
הוא התיישב לידי. "אני אייתן" הוא אמר.
"אתה חופר" אמרתי. "איפה זה יא'3?"
"אה.." הוא אמר, "אמ.. תעלי קומה שניה, דלת שלישית משמאל, זו הכיתה שלי גם" הוא אמר.
"וואלה, אז יש לך תכבוד ללמוד איתי" אמרתי לו והוא שתק. וואלה? לא חשבתי אחרת. זרקתי את בדיל הסיגריה על רצפת האספלט השחורה מועכת אותה ברגלי, כמעט ונכנסת כבר.
"עומרי לא אוהב שיש בדלי סגריות על הרצפה" שמעת את קולו של איתן. עומרי זה המנהל שלי. נראה לי.
"אה.." אמרתי. ואז: "אוקיי, אז לי זה לא ממש משנה אם יש בדלי סגריות על הרצפה. אם לאדון עומרי זה מפריע, הוא מוזמן להרים אותן לבד" אמרתי והתקדמתי לשער בית הספר. שמעתי צעדים מהירים מאחורי. איתן נעצר ליידי, מתנשף.
"למה את ככה לעזאזל? אני כולה מנסה להיות נחמד."
"אז אל," אמרתי. "מנסיון, נחמדים נשארים מאחור. וגם אין בנאדם בעולם הזה ששווה להיות נחמד אליו. אתה יודע למה?" שאלתי, הוא נענע בראש לאות לאו, "בגלל שבסוף כל מי שחשוב לך מת, ואתה נשאר לבד." אמרתי. והוא הסתכל עליי במבט מאויים. "אבל העיקר להיות נחמד, לא?" שאלתי בציניות והתקדמתי לעבר גרם המדרגות. "אוקיי," הוא צעק אחריי. "אז.. אני מניח שניפגש בכיתה?"
נאנחתי. "אתה שוב עושה את זה, איתן"
"עושה את מה?" הוא צעק אחריי שוב.
נעצרתי במקומי, הסתובבתי אליו "מנסה להיות נחמד." אמרתי, ואז עליתי את המדרגות שתיים שתיים, ותוך דקה הייתי מול דלת הכיתה.
"בהצלחה לי" אמרתי לפני שפתחתי את הדלת הקלה.
***
"את… בטח מלאני," אמר המורה המוזר שעמד בקידמת הכיתה.
"מה, גם אתה שמעת עליי?" אמרתי, וכולם צחקו. אדייוטים.
"אממ.. לא, אבל הודיעו לנו שאת צריכה לבוא. בואי יש מקום פנוי פה," הוא אמר והנחה בידו לעבר שולחן כלשהו בשורה השנייה. המקום ליד החלון קרץ לי יותר. ניגשתי לשם. "היי" אמרתי לילד שהיה שם, שהיה עסוק בלצייר איזה שיט. "אתה מוכן לעבור לשם?" שאלתי אותו, מצביעה על המקום בשורה השנייה. הוא פתח את הפה כדי להגיב, אך כשהביט בי שתק, לקח את דבריו והלך.
"תודה מותק" קראתי אחריו והתיישבתי במקומו. לידי ישבה בחורה בלונדינית מתוקתקת ומעצבנת שכל שיערה אצלה עמדה במקום. וכל ריס שלה נפתח ונסגר בהתאמה מושלמת. היא שמה כל כך הרבה איפור וכל כך הרבה מייק אפ, שיכולתי לצייר לה על הפנים כמו שמציירים בחורף על החלונות.
"היי" היא אמרה וקול היה מנומס בדיוק כמו שהיא נראית. "אני וונסה" היא חייכה חיוך קטן.
"אני משועממת" אמרתי, והיא הביטה בי במבט מוזר. אני חושבת שהיא רצתה לצחוק, אבל היא הייתה מידי בהלם בשביל זה.
***
אז זה היום שלי בדרך כלל, אני קמה בבוקר. לעולם של אנשים טפשים, ורדודים. אני נמצאת במקומות חדשים יותר משאני נמצאת במקומות הישנים. אני שונאת אנשים נחמדים, כי אני יודעת שמתישהו זה ייגמר. ואני רק מצפה מאנשים לתת לי את השקט שמגיע לי.
עכשיו, אחריי שחדרתם לעולמי האישי, ברשותכם, אני אלך להתקלח. ואל תנסו אפילו להגיד לי "תהני" כי אז אתם תהיו נחמדים. ואני שונאת אנשים נחמדים.
ביי.
************************************