איזה יופי, הלכנו לאיבוד – פרק 7

קודם כל, הסברים:
היום היינו בטיול משותף עם האמריקאים (XDXDXD) והיה מזה כיףףףף טיילנו בארץ ישראל.
יש אחד שהוא קופי ליאם.
וגיליתי שהם מכורים לוואן דירקשן!!!! בקשר לבנים שאמרו שהם אוהבים אותם? טוב, אני לא בטוחה… נראה לי שזה כדי לצחוק על כך שכל הבנות מלבד 10 בערך (שזה כ45 בנות!!!) מעריצות את וואן דיייייי!!!
אז בדרך, חברה שלי, הציעה לי להמשיך את הסיפור, היא נתנה לי רעיון, אבל סיפרתי לה את שלי.
היא אמרה שזה רעיון מגניב ושאני חייבת לכתוב את זה כאן, אז, מוכנים?

-פרק 7-

~~~~~~מנקודת המבט של נלה (לאחר האסון)~~~~~~~~~~~~~
"ג'סטין הטיפש…" מלמלתי בכעס בעודי צועדת בין כל הצמחים.
דן בא אחריי, "ניילה (נייל בנקבה… כינוי.) אל תהיי מדוכאת, חברים לפעמים רבים, מה לעשות?…" אמר.
"דזאין… (כאן זה הופך לבדיחה פרטית…) לא רבנו! הוא כועס עליי ואני לא יודעת למה?!" אמרתי בכעס.
סלנה עברה באזור.

"אפרופו ג'סטין, מישהו ראה אותו מיום שני אחר הצהריים? כבר רביעי, הוא נעלם…" היא מלמלה.
אני ודן הבטנו בה, "נעלם?…" שאלנו.
אז קמנו ממקומותינו והתחלנו לחפש את ג'סטין, כולנו.
למרות שאני כועסת עליו.
"ג'סטין! ג'סטין! איפה אתה?!" קראנו בעודנו מסתובבים ביער.
הוא לא ענה, ולא מצאנו אותו.
מאוחר יותר הגענו לצד השני של האי, החול שם היה פחות רך, הסתובבנו שם באזור, ג'סטין לא היה.
אבל אז, הבחנתי באותיות על החול.
בכתב רועד אך מוכר, נכתב: "אני מצטער, נלה.".
"ג'סטין!" קראתי לפתע.
כולם הסתכלו עליי, "מה קרה?" הם שאלו.
"הוא כתב לי כאן: 'אני מצטער נלה'!!! מה הוא עשה לעצמו?!" שאלתי מודאגת.
הם התקרבו אל הכתוב והרכינו את ראשם למספר שניות.
לאחר השניות הספורות הללו הם רצו כדיי למצוא את ג'סטין.
אבל לא היה לו זכר.
הדבר היחיד זה הכתוביות, והחולצה הקרועה שהשאיר על הסירה המקולקלת.
ישבתי שם, ליד האותיות, כאשר אני בוכה, ובוכה, ובוכה…
הים היה סוער, והגלים יצרו מעין גאות קטנה, הם "ירקו" על היבשה דברים משונים.
הם סחפו איתם קרשים שבורים, מתכות חלודות, ואפילו פירות.
לאחר כמה דברים ישנים שלכלכו את האי, הגלים סחפו אל שפת הים נערה, בערך בת גילי.
שיערה היה שחור וחלק, עיניה היו חומות והיא לבשה טרנינג.
תהיתי מה קורה שם, התקרבתי, משכתי אותה אל החוף.
"שלום? שלום? היי! תגידי משהו…" אמרתי מנערת אותה.
אז הבחנתי בכך שהיא לא נשמה.
"את… מתה?…" שאלתי חיוורת ועזבתי אותה בפתאומיות.
היא שכבה על החול הקשה, "את יודעת שהיה לי חבר?" אמרתי לה כאילו שהיא חייה, "קראו לו ג'סטין, ג'סטין ביבר, מכירה? את יודעת שיום אחד הוא התעצבן והלך? ומאז אני לא מוצאת אותו? את יודעת היכן הוא עכשיו?…" דיברתי אליה.
הבטתי בה, עיניה היו עצומות, פניה הביעו חרדה, אבל היא לא זזה, לא נעה, היא פשוט שכבה שם.
"אני מדברת לגופה…" מלמלתי ושכבתי על החוף גם אני.
אבל בדיוק אז, קלטתי בזווית העין נער בן גילי בערך שוכב על שפת הים, קמתי, אבל ככל שהתקרבתי יותר, התחלתי להבין שזה ג'סטין.
"ג'סטין!!!" קראתי אליו, "ג'סטין!!!" המשכתי בוכה.
תפסתי אותו בידיו, ומשכתי אותו אל החול.
"טיפש! מה עשית?! מה יש לך!!! תדבר אליי!!!" אמרתי לו בכעס.
הוא לא ענה ולא הגיב, הנחתי את ידי על חזהו, ולא היו פעימות.
הבנתי.
הוא מת.
נפלתי עליו ובכיתי, כמו שלא בכיתי מעולם.