איזה יופי, הלכנו לאיבוד – פרק 4

דפקתי על דפנות הארגז: "מי עשה את זה?! תוציאו אותי! איפה כולם?! תוציאו אותי!" אמרתי בו זמנית, והדמעות-הן זולגות, אבל לאף אחד לא אכפת, כי אף אחד לא יודע מה קרה לאמא שלי.
לאחר כמה דקות של דפיקות חזקות וצעקות, מישהו פתח את הארגז הארוך והחשוך.
זו הייתה נערה מעט שזופה בעלת עיניים חומות ושיער שחור חלק שמגיע לה עד למרפק.
הייתה לי הרגשה משונה כזו, הלב פעם מהר… לא חיבבתי את ההרגשה שהרגשתי כשראיתי אותה.
"ג'סטין! אני לא מאמינה שזה אתה! באמת אתה! אתה כל כך חמוד במציאות! אפילו יותר מ-בפוסטרים על הקיר שלי! OMG אתה באמת בהיר! והשפתיים שלך ורודות!" היא אמרה מתרגשת.
ניגבתי את דמעותיי וחייכתי מגרד בשיערי, מנסה להעלים את הרעידות שלי.
"אתה רועד? בוא, אכסה אותך במשהו." היא אמרה ועזרה לי לצאת.
קמתי משם, "למה שמת אותי בארגז?" שאלתי אותה.
"כי כאן בחוץ ממש קר ו…" היא אמרה.
"אני מבין." אמרתי לה, "אז לאן שטים?" שאלתי.
"לאירופה." היא השיבה לי.
נבהלתי "אירופה?! מה?!".
היא צחקה ונתנה לי סט בגדים חמים – "בבקשה." אמרה.
"תודה אבל… אני לא יכול להתרחק כל כך מהבית… את מבינה? אנחנו בצילומים לתוכנית בדיסני, וכשיצאנו יחד לשיט, אני ושאר השחקנים, נתקענו על האי כי המנוע של הסירה התקלקל, שם נמצאים כל החברים שלי, ואמא שלי חולה בבית…" סיפרתי לה.
"אני ממש מצטערת בשבילך…" היא אמרה.
"מה שמך?" שאלתי אותה.
"נטשה." היא השיבה.
"אז נטשה, תגידי, יש כאן קליטה?" שאלתי.
נטשה השפילה את מבטה, "לא." אמרה.
נכנסתי לאיזה תא ולבשתי את סט הבגדים החמים, לאחר מכן הבטתי בפלאפון שלי, הסוללה שלו כמעט התרוקנה.
אני ונטשה נשענו על המעקה של סיפון הספינה, הבטתי למים בחוסר עניין, הגלים עלו וירדו.
בדרך כלל אני חוטף בחילה, אבל הייתי כל כך מדוכא ששכחתי ממחלת הים שלי.
"אתה נראה ממש עצוב…" אמרה נטשה, "אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה.
לא עניתי לה, המשכתי להביט בים.
היא שתקה והביטה לים גם היא, "אני מצטערת שהתערבתי…" היא לחשה.
"ההורים שלי התגרשו, אני גר רק עם אמא והיא הפכה לכל מה שיש לי, ועכשיו היא חולה, מה אני עושה?
כל החברים שלי לכודים על אי באמצע שום מקום, החברה שלי… נלה… כועסת עליי… אני לא יודע איך להתמודד עם החיים האלה…" אמרתי לה דומע.
היא התקרבה אליי, "אתה לא היחיד שלא יודע איך להתמודד עם החיים האלה." אמרה.
"למה כוונתך?" שאלתי.
היא אחזה בידי ומשכה אותי לכיוון המבנה שעל הספינה, נכנסנו לאחד החדרים.
חדר ורוד כאשר הקיר מלא בפוסטרים שלי, כל כך מלא שבקושי אפשר לראות את הקיר.
אני מודה, זה מלחיץ.
הרבה ג'סטינים הסתכלו עליי שם.
ישבנו על מיטתה, היא הביאה תמונה של בחורה בת 25.
"זו אמא שלי," סיפרה נטשה, "היא נפטרה לפני הרבה זמן, התמונה הזו צולמה בשנה שהיא נפטרה.
מאז אני חייה רק עם אבא, ואנחנו מסתובבים באוקיינוסים, יצא לי לראות 3 הופעות שלך במקומות שונים בעולם.".
"אני משתתף בצערך… ובקשר לצפייה בהופעות שלי, זה באמת מרגש לדעת זאת." אמרתי לה בשקט.
"תודה…" היא אמרה, "גם היה לי חבר." היא אמרה.
הבטתי בה, "את בטוחה שאת רוצה לספר לי את זה?" שאלתי אותה.
היא הביטה בי עם חצי חיוך, "100%." אמרה.
"בסדר." אישרתי.
"היה ילד ששמו מייקל, היינו חברים, אבל גיליתי שהוא בוגד בי עם 'מלכת הכיתה'… בלונדינית עם עיניים ירוקות, אז נפרדנו, והוא החליט שאני יריבה שלו, אז הוא תמיד היה פוגע בי… ומזכיר לי את אימי… גם אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים שלי…" היא אמרה.
"נשמע כואב…" אמרתי בשקט.
"אבל לא כמו מה שקרה לך, האשימו אותך בכך שאתה אבא לתינוק כלשהו, רבת עם כריס כי הוא חיקה אותך, שכחת לציין את צ'אז ב-'חברים אמיתיים', זרקו עלייך בייצים בהופעה,
זרקו עלייך בקבוק, יש לך המון שונאים, צוחקים על הלהיט הישן שלך 'בייבי', קוראים לך 'הומו' ואפילו-" היא באה להמשיך אך עצרתי אותה: "לא מעודד במיוחד.".
"סליחה…" היא אמרה מסמיקה.
"זה בסדר…" אמרתי בשקט.
"גם אתה מקבל תגובות אנטישמיות?" היא שאלה אותי פתאום.
"כן… למה 'גם'? גם את יהודיה?…" שאלתי אותה.
"כן." היא אמרה, "היו כמה תלמידים בכיתה שלא חיבבו אותי.".
רציתי לשנות נושא, "את יודעת שבגלל שלא חיבבתי את המורה שלי למתמטיקה חיברתי עליה שיר שמתחיל בערך כמו 'בייבי'? זה הולך ככה:
You know you hate me"
I know you do
Just be sure
I hate you too…"
זה הורג אותי…" סיפרתי לה.
"אתה חמוד…" היא אמרה מחייכת.
"תודה, גם את." אמרתי לה, אבל אז, איכשהו, ללא שליטתנו, שפתינו נפגשו ו… התנשקנו.