איזה יופי, הלכנו לאיבוד – פרק 3 – להתעורר במקום אחר.

שכבתי על החול הרך, מביט בשמיים ומסתנוור מהשמש.
"ג'סטוש', אני באה." אמרה נלה כאשר היא מתקרבת אליי.
גלגלתי עיניים, "לא תשכחי לי את הקטע שאמא שלי קוראת לי 'ג'סטוש"?" שאלתי.
היא הנידה בראשה לשלילה, "לעולם לא." אמרה.
"לעולם לא להגיד לעולם לא." אמרתי לה.
"מצחיק." היא אמרה ושכבה לצידי על החול.
אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, היא שאלה: "טוב… אז מה עושים?".
לא נתתי לה לדעת איך אני באמת מרגיש, לא נתתי לה לדעת שאני לא יכול להישאר על האי עוד דקה.
וזה לא בגללה, חס וחלילה, זה כיוון ש… הלילה כאן ממש מפחיד…
סובבתי את ראשי אליה, "משתזפים." שיקרתי.
"אבל אתה לבן – אתה תישרף." היא אמרה.
המשכתי להביט בה במבט רייקני לגמרי, מבט שלא אומר כלום.
"תפסיק להסתכל עליי ככה!" היא אמרה בכעס.
לא היה לי כוח להתחיל לריב עכשיו, אין לי מצב רוח.
קמתי בעודי אומר: "אני מיד חוזר." וצעדתי לכיוון היער.
"ג'סטין! לאן אתה חושב שאתה הולך?!" שאלה נלה בכעס.
לא עניתי, רצתי אל תוך היער, נלה באה אחריי.
היו המון עצים פשוט התחבאתי מאחורי אחד מהם, כשמצאתי מסתור נשמתי לרווחה.
אך מיד לאחר מכן נלה עמדה מולי במבט זועף.
"מה?" שאלתי אותה.
"למה אתה מתנהג ככה? מה עובר עליך?" שאלה.
"החיים – החיים עוברים עליי." אמרתי ברוגע אך קצת בחוצפה, וברחתי משם.
אני בטוח שנלה נפגעה, אני בטוח.
בעודי רץ, רחוק ממנה, לחשתי לעצמי: "אני מצטער נלה, בבקשה תסלחי לי, אבל יום אחד את תביני.".
הגעתי לצד השני של האי, כשהשמיים התכהו.
ישבתי על החול, החול היה קשה יותר מהחול בחציו השני של האי.
לקחתי ענף וכתבתי על החול: "אני מצטער, נלה.".
לאחר מכן הבטתי בשמיים אל הירח, והתפללתי לשלומה של אימי.
היא חולה מאוד, ורציתי להישאר בבית כדי לטפל בה, אבל היא אמרה שזה בסדר, שאני יכול ללכת לצילומים עם החברים שלי והמטפלת תטפל בה.
אבל אני מרגיש רע עם עצמי, אולי עכשיו היא דואגת לי ובגלל זה מצבה מדרדר? הכל באשמתי!
"בבקשה, תשמור על אמא, אני מתחנן…" התפללתי דומע, וכל שנותר לי זה לקוות.
לקוות שאימי תחלים.
שכבתי שם על החול, עד שנרדמתי.
אבל כשהתעוררתי, הופתעתי לגלות, שאני כבר לא על האי, אלא בתוך ארגז חנוק עם מעט חורים בקצה.
לבד.
בלי נלה.
בלי סלנה.
בלי דן.
בלי דמי.
בלי סטרלינג.
לבד.
לגמרי לבד.