אידיוט עם גיטרה – 3 – מגמת ספרות, הסוואגרים של התיכון

איינשטיין אמר שבמלחמת העולם הרביעית ילחמו במקלות ואבנים. מה שהוא לא ידע, זה שבמלחמת העולם השלישית ילחמו בעטים וכלי נגינה.
הכל נהיה… גרוע יותר.
ולכן יואב היה אדם מאושר. חלומו להילחם בפסיכופתים ולהציל עלמות במצוקה – או זוהר במצוקה – סוף סוף התגשם! הגיעה העת, הגיע יומו של יואב להציל את היום.
והוא עמד ליהנות מכל רגע!
"למה גררת אותי לזה?" אדם מלמל בעצבים וניסה שלא לבלוע עלה סורר מהשיחים בהם הם התחבאו.
יואב הידק את האחיזה מסביב לידו של אדם כדי שלא יוכל לברוח או לעמוד ולהסגיר אותם. "אתה פשוט מקטר. ותהיה בשקט."
"אתה יודע שהם לא פה יותר." אדם אמר בטון מובן מאליו, והמבט שלו צלב את יואב. "חוץ מזה, אנחנו יכולים פשוט… להיכנס לשם. נכון? אנחנו לא חייבים להתחבא בשיחים."
"זאת הסוואה." יואב אמר בנחישות. הוא האמין במאות האחוזים שהוא מסתווה בצורה מיוחדת וטובה להפליא. בצורה שאף אחד לא ראה כמוה בעבר.
"השיער הג'ינג'י שלך פחות או יותר הרס את ההסוואה." אדם ירק בכעס ויואב לרגע התבייש להיות חבר שלו – אדם היה כל כך לא הירואי. איך הם יצילו את זוהר מתלייה או שריפה בחיים לולא יתחבאו מבין השיחים? "הוא כמו דגל שצורח 'היי! אנחנו פה, מוזיקה, בואו לתפוס אותנו, חבורת מזדיינים!'"
יואב עיוות את פניו בעצבים. "לא."
אדם נחר בבוז. "דווקא כן."
"אתה טועה." הוא חזר על עצמו.
"ברור."
יואב הוציא קול 'המפ' מפיו והמשיך להסתכל על הכניסה למפעל הפייס. הוא היה משוכנע שלשם חטפו את זוהר, כי הוא ראה את בוריס (כלומר, ככה הוא קרא לארבע מאות קילו שרירים המהלכים שסחבו את זוהר) מושך אותו מהרצפה ועקב אחרי השיירה של מגמת מוזיקה עד השיחים המאוד לגיטימיים שבהם החליט להתחבא.
הוא גם ראה שרוב האויבים החליטו דווקא ללכת ולהיכנס לחדר המחול ביחד. מה שאמר שזוהר נמצא בחדר אחד, מלא בערך כשלושים תלמידי מגמת מוזיקה ואולי שניים עד חמישה ממגמת צרפתית.
וזה אמר רק צרות.
יואב עמד להציל את זוהר ואז הוא יקבל צל"ש ואת הערכתו התמידית של אדם.

זוהר סיכם בינו לבין עצמו שהעתיד שלו לא צפן טובות. מבין ההצעות שנזרקו לחלל האוויר בנוגע לגורלו המר פחות או יותר, אלה שזכו להכי הרבה התייחסות היו תלייה מהתחתונים מחלון חדר המנהל (מה שנקרא על ידי פוטין בקצרה "הוודג'י הכי אדיר אי פעם"), נעילה של זוהר בחדר הניקוי כדי שיתמסטל מהריח של האקונומיקה, או הפללה של זוהר ברצח של כל האויבים של פוטין, מה שיעזור לו ממש כשירצה לצאת זכאי בעתיד.
פוטין נראה תומך באופן כללי ברעיון השלישי, וזוהר העדיף באופן כללי את הרעיון עם האקונומיקה, כי הוא הזיק למוניטין, החיים החברתיים ולעתיד שלו בצורה הכי פחותה.
כן, זה נראה כאילו זוהר היה צריך לנטות כלפי הרעיון הזה יותר.
אחרי כדקה של סערת מוחות, נראה שפוטין נסגר על רעיון מיידי, כי הוא 'פקד' על זוהר לעמוד.
הפחד חלחל פתאום בעצמותיו של זוהר. זה לא יכל להיות טוב, לא. הוא נותר קפוא במקומו, על הרצפה, מבין כלוב אחיזתו של דווין הבן.
כשהבחין שלא עשה את דבריו לא משנה כמה זמן המתין, פוטין צקצק בלשונו וכבדות ופקד על דווין הילד להרים אותו.
כשזוהר מצא את עצמו מתרומם בצורה כושלת מהרצפה, הוא היה חייב לייצב את עצמו עם רגליו. כשהצליח להתייצב סוף סוף… הוא הבין שהיה גבוה מדווין הבן בחצי ראש בערך, ומפוטין בכמעט… ראש שלם.
שניהם הסתכלו עליו בחוסר אמונה, אבל פוטין נראה המום לחלוטין; מבט חצי מזועזע חצי מבועת היה מרוח על כל הפנים שלו. "אלוהים אדירים, אתה גבוה." הוא סינן בהלם גמור, עיניו הסתכלו לעברו, למעלה. "אתה ממש עמוד חשמל ארור, מה?"
הפה של זוהר פעל מהר מכדי שיכל לשלוט עליו; "למה? להביא לך מדרגה?"
הפנים של פוטין האדימו בבת אחת והעיניים שלו התחילו לירות רצים לעבר זוהר. הוא נקש באצבעו פעמיים והצביע על דווין הילד, " – אתה, תוודא שהוא לא בורח. אנחנו הולכים לגג עכשיו ו… נשחרר אותו לחופשי שם."
זוהר הבין במהירות את הקודים של דווין ובזמן שציוץ מבועת ברח מפיו, הוא התחיל לנסות לברוח מאחיזת הברזל מסביבו. לא, זה לא יכל להיגמר ככה, הוא היה בקושי בן שבע עשרה, זה לא היה הוגן.
"חשבתי שאנחנו לא רוצים ללכת לכלא." למרות מה שדווין הילד אמר, האחיזה שלו מסביב לזוהר הנאבק הפכה הדוקה יותר.
"כן…" פוטין השתהה. "נביים את זה, שיראה אמין."
זוהר הרגיש איך חרדה מלאה כל חלק וחלק בגופו. לא, החלק הרציונאלי שלו התעקש שפוטין לא באמת יעשה את זה, הוא לא נראה פסיכופת עד כדי כך, לא מספיק כדי לזרוק אותו מהגג של מפעל הפייס שלהם באמצע יום לימודים, זה לפחות!
אבל טוב, מסתבר שזוהר לא תפס אותו כמו שצריך, כי הוא נראה נחוש מאוד לגבי כל עניין ההתנקשות הזאת (או לפחות בכמה מהעצמות שלו) רק כי זוהר… ירד קלות על הגובה שלו.
"א-אתה… ממש מגזים, פו-טין." הוא מלמל ברעד וניסה למצוא נקודה הגיונית אצל פוטין; "אתה תיכנס לכלא בשבילי?"
"לא." פוטין השיב בתהומיות, כנראה שבשלב מסוים הוא התרגל לכינוי החדש שלו. "אנחנו נדאג שזה יראה מכוון." השיב בחיוך ואז פקד על דווין למשוך את זוהר מהחדר.
זוהר קרא ביאוש והרגיש פתאום איך אל החרדה שלו הצטרפו חברים חדשים בדמותם של חלחלה ואימים טהורים. כל גופו קפא בזמן שדווין התחיל לסחוב אותו לעבר הדלת, הכל נראה איטי להחריד, הלב שלו שרק באוזניו בבעתה. לא, לא הייתה שום אופציה שיצליח לחמוק מגוש השרירים המהלך הזה!
זוהר האמין ברומנטיקה, בקונספט של הטוב והרע, דברים בסגנוון – אבל העולם האמיתי היה גדול, מפחיד, ומלא במשוגעים כמו פוטין שלא עוקבים אחרי החוקים האלה!
כשהדלת נפתעה בבת אחת ויואב הסתער פנימה בצרחת קרב מיותרת להחריד (עם אדם לליווי, שעטה פרצוף מיואש שעה ששרך את רגלים בעקבותיו), זוהר היה רק משוכנע שהאבדון נדחה בכמה דקות קלות בלבד.
בערך כשלושים זוגות עיניים ננעצו ביואב.
יואב פתח בנחישות, "פוטין – !"
" – גם האחד הזה עם שם החיבה המוזר?" זוהר יכל לשמוע את פוטין ממלמל בינו לבין עצמו.
" – מה אתה מתכנן לעשות עם חברי היקר ממגמת ספרות?"
פוטין ירה לעבר יואב מבט מובן מאליו, ואז העיניים הקרות והכחולות שלו ננעצו לעבר זוהר בחצי לגלוג הוא החווה עליו בראשו, בשעשוע. "הולכים לזרוק אותו מהגג."
לא!" הוא קרא בפתאומיות והקפיץ את כל האנשים בחדר מסביבו.
פוטין פשוט זקף גבה ברוגע. "אמרת משהו?"
"א-אתה," הקול של יואב התערער לרגע לפני שהפך נחוש, "לא רוצה לקבל תיק במשטרה, נכון?"
הדיקטטור נשף בבוז. "נסדר משהו במשטרה."
"אבל – "
"כן, יואב?" הקול שלו נשמע רציונאלי להחריד בניגוד לבחור פסיכופת שמנסה להעיף ילדים בני שבע עשרה מגגות של מפעלי פייס בתיכונים.
"טוב…"
הקול של פוטין נשמע ממש סמכותי כשדיבר, מה שגרם לזוהר להבין למה זכה בכינוי מההתחלה. "אם קשה לך להיזכר, יואב, עוף לבחור שלי מהדרך כדי שיעיף את ההוא מהגג בזמן שאנחנו מדסקסים."
"לא!" יואב שוב פעם הקפיץ את כל החדר עם הצעקות הרנדומליות שלו. "יו, אתה לא מבין, פוטין – כלומר, סטאלין – כלומר, המניאק ממגמת מוזיקה – כלומר, הוד רוממותך המנהיג, אדוני – השיעור הבא התחיל כבר!"
"נו?"
יואב הפגין יותר מידי מידע שאסף כשדיבר; "יש לך מתמטיקה והברזת כבר כמעט מכל השיעורים שאתה יכול להבריז במחצית הזאת."
"סעמק." פוטין קילל בינו לבין עצמו ואז משך בכתפיו. "טוב נו, מה שהיה היה. כבר עברו עשר דקות כבר, נכון? לא יתנו לי להיכנס. נסיים את הדברים עם עמוד החשמל אם כבר."
אנשים התנערו מהחוויה המעניינת והתחילו לצאת מהחדר כשהבינו שהשיעור בעיצומו, מותירים מאחוריהם רק בערך כעשרה אנשים שלא היו ממש מעוניינים בשיעור – או שנכפה עליהם להישאר במקום, כמו זוהר, או אדם – וההערה הזאת גרמה גם לזוהר להבין שהוא מחסיר שיעור…. ביחד עם המחנכת הסופר נוקשה שלו, לעזאזל.
טוב, הייתה בו תקווה אולי יזרקו אותו מהגג בכל מקרה וניסיון ההתנקשות יהיה תירוץ מספיק טוב כדי להפסיד כמה שיעורים. בתור שביעיסט, זוהר הבין שאולי זה היה סיכון שהוא פשוט היה צריך לקחת על עצמו.
"לא!" יואב קרא בפתאומיות והקפיץ את כל התושבים בחדר. "אני… יש לי רעיון כדי שיעלימו לך את החיסור."
"כן?" פוטין נשמע מעוניין לפתע.
"אני מארגן לך פתק אישור מהיועצת, ואתה מביא לי את זוהר. מה 'תה אומר?"
"אתה כרגע מציע לי להביא לך את האויב הנצחי שלי שפגע ברגשותיי מספר לא נמוך של פעמים – וגרוע מזה, בגיטרה שלי – ולוותר על נקמה, תמורת אישור מוצדק?"
יואב הנהן.
חיוך קטן עלה על פניו של פוטין. "סיכמנו."

ההמתנה גרמה לזוהר להרגיש קופצני.
כלומר, הוא לא היה כל כך במתח מהרגע שהבין שלכאן או לכאן העניין יסתדר לטובתו – התנקשות והחיסור יהיה מוצדק, או שהוא יוכל להימנע מכמה עצמות שבורות מיותרות ויצטרך לסבול את העצבים של המחנכת המפלצתית שלו. אבל עדין, זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט אקשן במיטבו. הו, מלחמת העולם השלישית הייתה מרתקת בעיניו של זוהר.
אחרי זמן מה של המתנה, יואב הסתער לתוך החדר – עם אדם עדין בעקבותיו – והחל להתקדם לעבר פוטין במהירות שיא.
ברגע שהאישור הוענק לפוטין והאחיזה מסביב לזוהר השתחררה, יואב זינק במהירות על זוהר ומשך אותו מקצה השרוול – בנוסף לאדם, שגרר משורש כף היד – היישר אל הבטיחות. שלושתם דפקו את הספרינט של חייהם מחוץ למפעל הפייס והיישר אל… השיחים.
למרות הסיטואציה ההזויה, זוהר החליט לשמור על הנימוסים שלו; "תודה." הוא פלט בין ההתנשפויות שלו ומחה כמות זיעה נכבדת מעל מצחו… למרות שהוא היה צריך לקטול את יואב על זה שהוא נתן לו ללכת למסדרון בלי שום אזהרה מוקדמת שלא נשמעת כאילו הוא על ירוק. לפחות הוא עדין הציל את הרגל שלו משבירה.
"נאא. זה בסדר." יואב נפנף בידו בביטול, חיוך ענקי היה מרוח על הפנים הקצת יותר אדומות משהן היו אמורות להיות. "תמיד רציתי להציל מישהו באפיות."
כשאדם היה עסוק בהענקת מבט מתוסכל וחסר כל תקווה לעבר יואב, זוהר הבין שוואו, הוא ממש עזר לו להשלים את כל החלומות הכי פרועים שלו.
הוא היה צריך לדרוש ממנו איזה משהו בתמורה על עוגמת הנפש.

הפנים של המחנכת שלו נותרו קרות כקרח שעה שנעצה מבטים מלאי צינה לעברו ברגע שנכנס לכיתה בתחילת ההפסקה, מרוטש ועייף. "כן, זוהר? למה נעדרת בשיעור החינוך שלנו?"
זוהר הסתכל בתהומיות על המחנכת שלו לפני שמלמל; "אני נחטפתי… על ידי מגמת מוזיקה, ויואב הציל אותי."
מבטים מלאי הבנה ננעצו בזוהר מכל עבר הכיתה בידיעה גמורה על הסכסוך בין מגמת ספרות למוזיקה, וההבעה של המחנכת עברה כמובן שינוי של מאה שמונים מעלות.
"אתה צריך ללכת לאחות." השיבה בדאגה. "אני חושבת שיש לך חום."
זוהר קיבל את ההצעה ללא שמץ של היסוס.