אידיוט עם גיטרה – 2 – פתיחת מלחמת העולם השלישית

"אוקיי. סיכום קצר." יואב השתרע מעל המפה הצולעת שצייר במרקרים מאוד בוהקים. "זה כל המידע המודיעיני שאספתי."
זוהר הסתכל על המפה וכל מה שהצליח לראות היה הרבה מאוד צבע בהיר וכמה אנשי מקל מדממים פה ושם, אבל שום דבר שהביע לו אינפורמציה אמיתית. "…כן… אני לא רואה את זה. מה אספת בדיוק?"
"ראה כאן." יואב הצביע בדיוק על הצד הימני של הדף. "אלה הבריתות. נגיד – לנו יש את מגמת ביולוגיה ופיזיקה, תנ"ך מוגבר, כלכלה וסוציולוגיה."
זוהר הנהן לאט לאט, כאילו הוא לגמרי ראה את זה. לא, מה שזוהר ראה היה כמה אנשי מקל עם איברים חסרים.
…והיה לזוהר חשש קטן שזה היה מכוון.
יואב עבר להצביע על אנשי המקל המדממים, וברגע הזה זוהר הבין כמה גרפי היה הציור; חלקם עם חצים שעוברים דרך הגולגלות וגפיים שבורים, ולעזאזל, הם היו רק אנשי מקל. "להם יש את כימיה, תיאטרון, היסטוריה מוגבר וצרפתית. כרגע גיאוגרפיה, אמנות ופסיכולוגיה נמנעים ומחשבים נוטים אליהם, אבל אני חושב שנצליח לתפוס את מחשבים בצד אם נהיה חכמים מספיק בהצעת מנחות."
זוהר זקף גבה חשדנית מאוד כשנתקל בצירוף 'הצעת מנחות'.
…אוקי. יואב היה לגמרי… בתוך כל העניין הזה. זה היה המומנטום שלו – הבחור חיכה למלחמה סופר אפית שיוכל לנהל כמעט כל שבע עשרה שנות חייו, וזה לגמרי היה הזמן שלו לצאת ולהגשים את חלומו הגדול והכל, אבל זוהר לא רצה להתערב בעניין בכלל.
ובגלל שהוא זה שירה את יריית הפתיחה… יכול להיות שלא הייתה לו יכולת להתגבר על זה.
"אז אנחנו בסדר… יותר, נכון? אמרת שלהם יש ארבעה, לנו יש חמישה."
"דווקא לא," יואב אמר בתהומיות. "כי להם יש את תיאטרון וכימיה ושם יש מלאן תלמידים, ובתנ"ך מוגבר ופיזיקה אין יותר מידי אנשים. גם מוזיקה יותר מאיתנו. אז… אנחנו די מתקזזים."
את שאר השיעור יואב בילה בהסברים שזוהר לא אהב אף אחד מהם; הוא המשיך לדבר על אסטרטגיות קרב על מנת 'לקטול' מספר לא קטן מאזרחיהם של מגמת מוזיקה, סיפר לו סיפורי אימים על מתיחות שהלכו בין המגמות השונות, ילדי מגמת מוזיקה שארבו לילדי מגמת ספרות בשירותים ובמסדרונות היותר חשוכים של התיכון וילדי מגמת ספרות שניסו לדחוף כמה מהם מ…החלון של הקומה השנייה?
למה הייתה לזוהר הרגשה שליואב הייתה מעורבות מאוד קרובה עם כל הדברים האלה?

שיעור ספרות היה, באופן נוח להחריד, השיעור הראשון של זוהר ביום הראשון מאז שחזר. שעתיים ראשונות, עד ההפסקה שלהם, של רבע שעה נחמדה.
שעמדה להפוך לסיוט.
כלומר, מסתבר שזה לא היה רק יואב שחי בסרט שמלחמת עולם מתרחשת בשטח בית הספר שלהם; כי לקראת ההפסקה כולם – כולל המורה שלהם לספרות, ששום דבר לא הזיז לה אף פעם – התחילו להיות יותר חסרי נוחות.
כולם נראו דרוכים יותר, יותר… רציניים.
וזוהר היה משוכנע שהם איבדו את זה, לחלוטין.
נראה שהכל היה עד כדי כך דפוק, עד שהמורה שחררה אותם לפני הזמן. כאילו, היא כן הייתה מעופפת רצח, אבל שעון היה האלוהים שלה. זאת הייתה הנקודה שזוהר הניח שאולי כדאי לו לחשוש קצת שלכל הדברים שיואב אמר אולי היה קצת ביסוס פיזי והגיוני.
זוהר הסתכל על התלמידים מסביבו בזמן שארגן את חפציו והכניס אותם לתוך התיק השחור והבלוי שלו; למרות שהיא שחררה אותם, נראה שאף אחד לא היה נלהב יותר מידי לצאת מהכיתה. מה שהיה… מוזר. התלמידים קיפלו את הדברים שלהם באיטיות מחרידה וחלקם פשוט השתקעו בפלאפונים שלהם והתעקשו להתעלם מהעובדה שהשיעור נגמר.
זוהר העיף מבט לעבר גאיה, שהייתה בין אלה שהתאדו ברגע שהצלצול נשמע; ולא, היא פשוט
נשענה ממש בנוחות על הכיסא שלה והסתכלה בפלאפון.
זוהר בלע את רוקו בקולניות.
כשסיים להכניס את חפציו, העביר עוד מבט אחרון על כל הכיתה – אפילו המורה לא רצתה לצאת. מה לעזאזל? – וניסה לחשוב מה הסיכויים שהדברים שיואב אמר לא היו תוצאה של פטריות הזיה.
הוא התחיל ללכת לעבר הדלת, אבל לפני שהספיק לצאת מהכיתה, האידיוט כמעט גרם לו להשתטח – עם הפנים קדימה – על השולחן הקרוב. הדבר היחיד שהציל אותו היה אינסטינקטים כושלים. מה שכן, הוא היה על סף התקף לב מרוב בהלה, ומצא את עצמו כורע על הרצפה בהלם. "מה לעזאזל, יואב?"
"הצלתי אותך." הוא אמר בנחישות.
זוהר לאט לאט מצא את הכוח לעמוד שוב, ישר, מבלי לחטוף התקף לב. "מה?" הוא שאל בפקפוק.
"ילדי מוזיקה אורבים לך בחוץ."
הוא לא יכל שלא לגלגל עיניים; "נו באמת."
זה שיואב המשיך בהצגה גרם לזוהר להתחיל לדאוג לשלום הבריאות הנפשית שלו. "כן, זה נכון. הם מחפשים לצוד אותנו ואני חבר טוב אז אני מציל אותך פה."
זוהר ירה מבט מאוד מאוד סקפטי לכיוונו. "הם מסיימים באותה שעה כמונו. זה לא הגיוני שהם כבר יהיו פה, הם לומדים בצד השני של התיכון וגם אם שחררו אותם מוקדם, אין שום סיכוי ששחררו אותם עד כדי כך מוקדם כדי שהם יספיקו להגיע עד לכאן כל כך מהר."
"אבל – "
"די, יואב." אדם קטע אותו במהירות והשעין את לחיו על ידו בשיעמום ניכר. "תן לו לצאת, הוא יהיה הפתיון."
זוהר היה בטוח שהוא הגזים, אבל יואב לחש בדרמטיות; "בטוח?" לעבר אדם.
"צא, זוהר." זוהר ויואב העיפו מבטים לעבר גאיה, שהתמתחה בקלילות על כסאה, חיוך קטן על השפתיים שלה. "אין לי שום בעיה. לך. אין לי שום בעיה שבעולם."
כלומר, גאיה נראתה כמו האדם הכי שפוי בחדר, מצד אחד.
מצד שני אלה היו החיים שלו שהוא שם על הקו.
מצד שלישי; אה, מה לעזאזל. זוהר פתח את הדלת ויצא החוצה במהירות. התחיל להימאס לו מהשטויות שעברו בראש של כולם.
וזה היה בסדר – כלומר. לשנייה.
לרגע אחד הוא התהלך מחוץ לכיתה בשמחה, ורגע אחרי זה הוא כבר היה על הגב ועדר של בני נוער זינק עליו בקריאות קרב.
זוהר פחות או יותר ניסה להרגיע את עצמו מהתקף הפאניקה הפתאומי שלו כשגילה שבני הנוער – שהיו כנראה ממגמת מוזיקה – לא חיפשו לצוד אותו, אלא את… הבגדים שלו? הוא לא היה סגור, אבל הם בהחלט חיפשו משהו שם, בכיסים ומתחת לחולצה.
הגרון שלו היה פתאום כל כך חנוק. אלה היו יותר מידי אנשים. למעשה, הם כמעט עשו לו התקף חרדה והוא היה על סף להתחיל לקרוא לעזרה, למרות שכל האנשים האלה גרמו לחרדה החברתית שלו לאטום לו את הגרון. הלב שלו כמעט התפוצץ בחזה מרוב לחץ מסמא.
"רגע!" הקריאה הפתאומית גרמה לילדי מגמת מוזיקה לקפוא מעל לזוהר ומנעה מהם להוציא את העיניים שלו בסערה המבולבלת שהתרחשה מעליו. כולם הסתכלו לכיוון אחד.
עמרי ממגמת צרפתית עמד לצידם. ההקלה נפלה על זוהר כמו דלי של מים קפואים. אוקיי, הנה, היה אדם רגיל, שפוי, שידע מה הוא עושה. עמרי היה לגיטימי וחכם, זוהר הכיר אותו ממגמת גיאוגרפיה. זה היה על בטוח טוב. "אתם לא יכולים לקרוע אותו לגזרים." זוהר חייך קלות ועמד להודות לו, הוא האמין שהיה אי של היגיון בים של חולי נפש… לפני שעמרי המשיך את המשפט בטון כבד; "תביאו אותו למנהיג."
לעזאזל.

עמרי ביקש מאחד הבחורים שהתקהלו מסביב לזוהר להרים אותו. וזוהר חשב שזה יהיה בסדר, הוא בפני עצמו היה די כבד כי הוא היה גבוה למדי – כאילו, באזור המטר שמונים – אז הוא האמין שברגע שינסו להרים אותו לשווא, הוא יוכל לברוח איכשהו.
טוב… אה… זה היה עד שבא גוש שרירים אקראי שכל זרוע שלו הייתה לפחות בקוטר הרגל של זוהר, והכל עוצב לכדי שרירים מפוסלים להפליא.
לעזאזל.
הנער פשוט משך את זוהר מהרצפה בלי שום בעיה והניח אותו על כתפו, הראש של זוהר היה מסובב כלפי מטה והיטלטל על גבו שוב ושוב שעה שסחב אותו ללא שום דאגה וכמעט ריסק לו את הגולגולת על מעקה אקראי… שלוש פעמים ברצף.
זוהר עצם את עיניו וניסה לקבל בחילה כדי להקיא עליו ולעשות בלגן, אבל לא, לצערו זה לא עבד. ובחרדה, הוא מצא את עצמו נמשך לעבר החורבן שלו.

זה היה ממש כמו בסרטים, בחייו. הוא בחיים לא ראה את החדר החשוך הזה במפעל הפייס שבתיכון שלהם, אבל הסתבר שהוא היה קיים; חדר חשוך, עם מראות, שנראה כמו חדר מחול. היו לו את כל הדברים שהיו בחדר של מחול; כל העמודים המוזרים ההם והאביזרים האלה.
חוץ מזה שזרקור של אור נפל… בדיוק במרכזו.
זוהר נמשך לשם על ידי פרא האדם שסחב אותו, שכבר הספיק לגבש תיאוריה שהיה הבן האובד של דווין "דה רוק" ג'ונסון. הבן האובד הטיל אותו בדיוק במרכז של עיגול האור מסביבו והסתכל בפליאה על כמות האנשים מסביבו – ארבעה אנשים, נכון לאותו רגע.
הראשון היה הבן האובד של דווין ג'ונסון, השני היה עמרי ממגמת צרפתית, השלישי היה בבירור שישיסט שנראה מאוד מבולבל מהסיבה שהם נמצאים שם, והרביעי… הוא ישב על כיסא בפינת החדר, וברגע שזוהר הונח על הרצפה החליט לקום לעמידה.
האור הבליח על השיער הבהיר שלו בזמן שהתהלך לעברו, ועיניים כחולות מוכרות העניקו לזוהר מבט צדדי.
המניאק ממגמת מוזיקה. ההוא שהתחיל את הכל. הפה של זוהר נפער בהלם; "ז-זה את-ה." הוא מלמל בעילגות כבדה.
המנהיג נראה מסופק; למרות שגם ממקום בו עמד זוהר ידע שהיה גבוה ממנו בראש וקצת, זה נראה כאילו הוא הסתכל על זוהר מלמעלה (למרות שהוא באמת עשה את זה. אבל… כן). "שלום, זוהר."
"של-לום…" זוהר ניסה להעלות את השם של המניאק ממגמת מוזיקה בראשו, ולא עלה לו שום דבר הגיוני. אז הוא פשוט נשאר עם הטון האפל, ובפרצוף הכי ישר שלו, אמר; "פוטין."
הפה של השטני הזחוח נפער כל כך שזה הזכיר לו את הצורה של המספר אפס. "…מה?"
"ש-שום דבר."
הוא לקח עוד כמה צעדים מהירים לעבר זוהר, בידיים שלובות. "אתה קראת לי 'פוטין' כרגע?"
זוהר הסיט את עיניו הצידה. למבט של פוטין הייתה אינטנסיביות… מעניינת. "או-אולי."
בזמן שפוטין פשוט הסתכל על זוהר כאילו הוא כרגע נפל ממאדים, קולות של צעדים החלו למלא את החדר, וכשזוהר הסתכל מסביב הוא הבין שמלאי של אנשים ממגמת מוזיקה החלו להיכנס לחדר. ולא, לא חמישה אנשים, גם לא עשרה… אלא באזור העשרים ומעלה.
זוהר, כמובן, התחיל להתמלא בפאניקה בתגובה. הוא עמד לקום ממקומו על הרצפה ולברוח על חייו לכל כיוון, אבל הבן של דווין אחז בו בבת אחת והצמיד אותו בחזרה למקומו.
אוי… לא.
בזמן שכולם הסתדרו מסביבו ובפינות החדר, פוטין עטה ארשת פנים מאוד דיקטטורית, שמאוד התאימה לכינוי שיואב העניק לו. הוא העיף מבט מקפיא עצמות לעבר זוהר לפני שפתח את פיו; "אוקיי," זוהר שמע את הצעדים הקלילים של פוטין בזמן שהסתובב מסביבו בסבר פנים חמור, ידיים מאחורי גבו. "אז מה לעשות עם ילד הספרות הנכבד?" שאל את חלל החדר.
"תולים אותו מהחלון בחדר של המנהל." הצעה נורתה מכיוון הקהל. ראשו של זוהר הסתובב בניסיון למצוא את האדם האחראי, אבל אף אחד לא הראה שום אות או סימן בעניין.
כשנכנס לתחום ראייתו של זוהר שוב, הוא יכל לראות שפוטין הצביע על מישהו מחוץ לטווח ראייתו וחייך, "רעיון טוב. למישהו יש אחד טוב יותר?"
עוד הצעה ללא שם קפצה לחלל האוויר; "אפשר להטביע אותו בשירותים."
"אני לא רוצה ללכת לכלא." הוא פסל מסיבות לגמרי לגיטימיות שלא גרמו לזוהר לתהות אם הוא פסיכופת, סתם בכללי.
"אבל…" עמרי תהה בקול, וגרם לזוהר לתהות האם הוא אי פעם הכיר אותו בכלל. "אתה הסכמת לתלות אותו."
פוטין הנהן לו. "מהתחתונים, כן."
"הו, סבבה."
פוטין המשיך להתהלך מסביב לזוהר ולשאול על האופציות הכי יעילות לרסק את הלב והנשמה שלו בדרך הכי מהירה וקטלנית (כי עוד מעט נגמרת להם ההפסקה והוא הבריז יותר מידי כבר), וזוהר התחיל לתהות איך לעזאזל הוא עומד להיות מסוגל לצאת מהתסבוכת שאליה הוא נכנס; הוא עמד להיות מוקרב כקורבן, והחוויה הזאת לא עמדה להיות נחמדה או נעימה במיוחד.
טוב, לעזאזל.