איבדתי את דרכי… (פרק 1)

*בתוך היומן*
‎07/03/2011
יומני היקר היום היה יום ההולדת שלי.
אני רשמית בת 13 והו! קיבלתי במתנה מסבתא שלי אותך.
היה מדהים! אבא קנה את ההעוגה האהובה עלי. אמא יצא איתי לקניות.
אחותי קנתה לי את הדיסק של הזמרת האהובה עלי.
הכול מושלם פשוט:)

24/03/2011
אני מתחילה להרגיש משהו לא טוב ביני ובין החברה הכי טובה שלי.
בזמן האחרון היא מסננת אותי, בבית-ספר מיתעלמת מימני.
אתמול הינו צריכות להיפגש לסרט שקבענו כשבוע לפני.
אני הגעתי כמובן וחיכיתי לה שעות. ניסיתי להיתקשר אליה אבל הגעתי רק למשבון.
בסוף היא ענתה ואמרה שהיא שחכה מזה לגמרה!
איך אפשר לישכוח מהסרט שדיברנו עליו חודש שלם לפני שהוא יצא! ואז דיברנו שבוע כדאי ליקבוע מתי ליראות אותו!

01/04/2011
עבר כבר שבוע מאז שרבתי עם אלי, חברה הכי טובה שלי.
אני רואה שאני לא חסרה לה ממש…
היא נהנת לה עם הילדה ששנאנו ביחד.
אין לי בעיות אני מיתחברת טוב עם מריה עכשיו. אף פעם לא כולכך שמתי לב למריה.
ניראה איך הכול יסתדר.

16/04/2011
אני לא מאמינה שהיא עשתה לי את זה היום!!!
לפני כול הכיתה היא צעקה את שם הילד שאני מחבבת!!
כולם כמובן צחקנו מימני ברחתי מהכיתה בדמעות. מריה רצה אחרי וניחמה אותי.
עדיין היתי פגועה מידי שהילדה שהחשבתי לכמו אחותי בגדה בי ככה.
ניחמתה של מריה לא הספיקה להרגיע אותי.

23/04/2011
הכול ביכלל לא מיסתדר… הכול מחמיר…
אין לי חברות או חברים… אפילו מריה הפסיקה לדבר איתי.
כולם הפסיקו לדבר איתי מאז שאלי ודינה (ילדה שאני שונאת מאז היסודי) הפיצו שמועות שקריות עלי.
אני כול יום חוזרת הביתה בדמעות.
הכאב לא מפסיק.

01/05/2011
אני מרגישה אבודה שאין לי אף אחד, אני בבית מדביקה עלי חיוך אידיוטי.
כיאלו הכול בסדר… אבל הכול לא בסדר הכול נורא!
אתמול ניסיתי להגן על עצמי ואמרתי לאלי את משחשבתי עליה.
היא ודינה הרביצו לי אחרי זה. הם בעטו בי ומשכו לי בשיער.
כולם רק עמדו מסביב והיסתכלו עלינו.

14/05/2011
אמא בבית חולים… תאונת דרכים נוראית.
כולנו ניסערים. המצב גרוע אומר הרופא.
כולנו עדיין לא מאבדים תיקווה.

16/05/2011
זה היום שהרגשתי שמתה בי צד אחד.
אני הצד השמח והמאושר.
אמא ניפטרה, אין לי חברות או חברים ואבא כול הזמן כועס.
לא ניראה לי שאני אחייך יותר…

23/05/2011
חזרתי לבית-ספר אחרי השיבה.
עבר שבוע מאז שאמא ניפטרה…
הקטע הכואב שכשחזרתי אלי צחקה מימני שאימי מתה…
אף אחד לא אמר לי שהוא מישתתף בצערי או משהו.
אף אחד לא ניסה לשמח אותי רק דינה ואלי העליבו אותי וצחקו מימני ביגלל זה.
חזרתי הביתה שעתיים לפני כי הברזתי לא יכולתי לשבת יותר בכיתה.
אף אחד לא היה בבית עליתי לחדר.
הלכתי לשירותים לישטוף את פני הנפוחים.
מתחת לעיני שקיות שחורות בגלל חוסר השינה ופני אדומות ונפוכות ביגלל הבכי.
אחרי ששטפתי את פני שוב פרצתי בבכי.
ראיתי על הכיור סכין גילוח. לא ידעתי מה אני עושה אבל הושטתי את ידי לכיוונו.
הלכתי לחדר עם הסכין גילוח, סגרתי את הדלת והיתיישבתי על הריצפה.
הפכתי את ידי והצמדתי את הסכין לשורש ידי.
נשמתי נשימה עמוקה והעברתי את הסכין על שורש ידי.
אחרי כמה דקות קטנות של כאב הרגשתי חוסר תחושה כזאת.
העברתי אולי עוד פעמיים ליד החתך הראשון. מראה הדם המטפטף על הריצפה לא הפחיד אותי להפתעתי.
מהר ניקיתי את הריצפה, שטפתי את היד שלי מהדם והלכתי לחדרי. נפלתי למיטה ונירדמתי.

27/05/2011
הקטע של הלחתוך הפך למעשה כמעת יומיומי.
אהבתי את חוסר התחושה שהגיעה אחרי הכאב של החתך.
הרוב חתכתי בשורש כף היד ועל הירך.
אף אחד לא יגלה. על הירך לא יראו כי אני לובשת גינס ועל שורש היד לא יראו כי התחלתי ללבוש צמידים שיכסו את החתכים.

14/06/2011
עוד שישה ימים מתחיל החופש. אבא כבר לא בוכה.
אבא נירגע ולא היו ילדים שיצחקו מימני זה היה זמן להפסיק לחתוך לכמה זמן נכון?
אמא הלוואי והית פה… היתי מספרת לך הכול והיתי עוזרת לי נכון?

01/07/2011

כבר עשרה ימים חופש מצד אחד אני מאושרת שאין את הילדים המעצבנים האלה.
מצד שני אני עצובה שאני לי חברים כדאי לצאת איתם לטייל או משהו…

07.03.2013

יום הולדת 15 אני לא מאמינה שאני עדיין חיה.
עברו שנתיים מאז שהתחלתי עם קטע היומן הזה אבל עזבתי אותו לשנה וכמה חודשים.
עדיין הכול אותו דבר. אין לי חברים. הפסקתי לחתוך כול יום.
אני חותכת פעם בשבועיים או שלוש.
ה' אני לא צריכה מתנות ליומולדת אני לא צריכה עוגה או מסיבה עם אבא ואחותי.
אני רק צריכה מישהו שישים קץ לכול זה.

09.05.2013
*מחוץ ליומן*
הלכתי לאט לביצפר מאחרת בכמה דקות.
אני מאחרת תמיד כדאי שלילדים לא היה זמן לפני תחילת השיעור להציק לי.
"היי!" צעק אלי ילד אחד כשעברתי דרך השער.
היתעלמתי והמשכתי ללכת.
"היי! זה לא היה מנומס" הוא תפס אותי ביד.
"עזוב אותי" לחשתי והשפלתי את מבטי. צצו דמעות בעיני בלי סיבה.
"אמרתי משהו לא במקום?" הוא הרים את פני.
"למה אתה נחמד אלי?" ניקיתי עם השרוול את הדמעות שלי.
"למה לי לא להיות?" הוא חייך.
"אתה חדש פה או מה? אף אחד לא מדבר איתי מאז לפני שנתיים" ניערתי את ידו מימני.
"להגיד ת'אמת אני באמת חדש פה" הוא גיחך.
"אה אז אל תידאג בעוד כמה ימים גם אתה לא תדבר איתי" התחלתי ללכת.
"היי!" עצרתי מיתלבטת עם להיסתובב או להמשיך ללכת.
"בואי נבריז" הוא לחש אלי.
"להבריז? אבל זה היום הראשון שלך ואתה מבריז? אתה תיסתבך" היסתובבתי אליו.
"העיפו אותי משתי בתי ספר כבר. ביגלל זה אני פה הברזה קטנה לא תסבך אותי" הוא חייך.
עמדתי קפואה. מפחדת ליסמוך על הילד שעומד לפני.
"את באה?" הוא שלח אלי יד.
"אני באה" החזקתי את ידו. החלטתי לקחת סיכון.
הוא הוביל אותי מהבית ספר לתוך הרחוב הלכנו כמה דקות עד שניכנסנו למין כניסה ליער.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
"למקום האהוב עלי" הוא משך אותי אחריו.
הלכנו בין העצים והגענו לשדה דשא קטן.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"לא בטוח אני יודע שיש בסביבה אורוות סוסים. אני אוהב ללכת להאכיל אותם לפעמיים" הוא והלך קדימה לתוך השדה יותר.
"ולא כועסים עליך?" הלכתי אחריו.
"לא להפך הם נחמדים אלי. סבא וסבתא מגדלים את הסוסים. הם מאכילים אותי לפעמיים ונותנים לי לירכוב על הסוסים" הוא נישכב על הדשא.
"כיאלו אני הנכד שלהם" הוא ציחקק.
"למה העיפו אותך משתי בתי ספר? אתה נחמד לא?" היתיישבתי לידו.
"אם מעליבים אותי אני ממש לא נחמד" צחקנו.
"לא חם לך?" הוא שאל והצביע על הסוואטשירט שלי.
"לא…" השפלתי את מבטי. היה לי חם אבל לא רציתי להוריד את הסווטשירט.
"את כולך אדומה מחום והלכנו הרבה. בטח חם לך" הוא ניסה ליפתוח את הרוכסן של הסוואטשירט שלי.
"לא חם לי" ניסיתי להאבק בו. אבל הוא הצליח להוריד את הסוואטשירט שלי.
"ככה יותר טוב לא?" הוא שאל והתחלנו ליצחוק.
הוא גילגל את הסוואשירט שלי ושם אותו מיתחת לראש שלו.
למזלי הוא לא שם לב לצלקות שלי…
"אני לא יודעת אפילו איך קוראים לך" הוא חייך והביט בעיניי.
"אני אוסטין ואת?"
"בקי" חייכתי.
שכבנו על הדשא אחד ליד השני מיסתכלים על השמים.
"בואי ניראה את הסוסים" הוא קם וניער את בגדיו.
"בסדר בוא" חייכתי והלכתי אחריו. השארנו את התיקים שלנו ליד העץ.
"היי אדון בלאק" אוסטין חייך.
"אוסטין אולי תתחיל ללמוד ולא להבריז" צחק האיש הזקן שעמד ליד הסוסים.
"לא ניראה לי שזה יקרה" צחק אוסטין.
"מי זאת?" חייך אלי האיש.
"זאת בקי הכרנו היום" חייך אוסטין.
"נעים להכיר בקי" לחצתי את ידו.
"אני אדון בלאק" חייכתי.
"נעים להכיר" הינהנתי.
"אני ובקי יכולים לירכוב על הסוסים?" שאל אוסטין.
"כמובן שאפשר" אדון בלאק הלך לכיוון הבית ואוסטין משך אותי לאורווה.
"תכירי זה רוני" הוא הצביעה על סוס חום עם שיער שחור.
"זה לאק אבל את יכולה גם ליקרוא לו לאקי" הוא הצביע על סוס לבן יפיפיה.
"וזאת בוני" הוא הצביע על סוס שחור.
"רוני ובוני בנות ולאק בן" אוסטין חייך וליטף את פניה של בוני.
"תילבשי את זה" הוא נתן לי קסדה.
"את רוצה את רוני או את בוני אני לוקח את לאק אפילו שהוא לפעמיים לא עוקב אחרי משאומרים לו לעשות" הוא חייך.
"מי שהכי רגועה" חייכתי.
"אז רוני כי בוני קצת קופצנית" הוא צחק ועזר לי לעלות עליה.
הוא עלה על הסוס הלבן ויצאנו מהאורווה.
"אני לא מאמינה אני רוכבת על סוס!" צחקתי.
רצנו בשדה כמה סיבובים.
ראיתי את לאק נעמד על רגליו האחוריות ואוסטין נופל מימנו.
"אוסטין!" ירדתי מהסוס ורצתי אליו.
"אתה בסדר?" הוא הוריד את הקסדה מראשו.
"אני חושב שכן" הוא צחק.
"הבהלת אותי" נתתי לו מכה חלשה ועזרתי לו לקום.
"איפה הסוסים?" אוסטין שאל מהר.
"הינה רוני" הצבעתי אבל לא ראיתי את לאק.
"איפה לאק?" שאל אוסטין במהירות.
"תקשיבי תחכי פה. אני אחזיר את רוני וכשאני אחזור נחפש את לאק" הינהנתי.
חיכיתי כמה דקות ואז ראיתי את אוסטין רץ לכיווני.
"אוקי מתחילים עם החיפושים" צעק אוסטין.
"אני אלך לשם ואת לשם. תנסי לא ללכת לאיבוד" צחק אוסטין.
הלכתי לדרך שהוא הראה לי. הלכתי והלכתי.
חיפשתי לא מצאתי שום דבר חוץ מעצים התחלתי ללכת אחורה.
הלכתי כמה דקות עד ששמעתי רישרוש.
היתקרבתי לקול הרישרוש.
"אמא!" ניבהלתי.
"תירגעי" חייך אוסטין.
"מצאתי את לאק אז החזרתי אותו וחזרתי לחפש אותך" חייכתי.
"הוא בסדר?" הלכנו לאיפה ששכבנו לפני שהלכנו לירכוב על הסוסים.
"הוא הכי בסדר" אוסטין נישכב שוב על הדשא.
נישכבתי לידו. בהינו בשמיים שנהיו יותר כהים.
"תודה" חייכתי.
"על מה?" הוא היסתכל עלי.
"על כול זה. לא הרגשתי ככה כבר הרבה זמן" הוא חייך.
"את פשוט היסתובבת עם האנשים הלא נכונים" שתקתי.
"ניראה שאני חייבת ללכת הביתה כבר, אבא שלי ישתגע" קמתי.
"למה שהוא ישתגע?" אוסטין היתיישב.
"הוא ממש דואג לכול איחור הביתה שלי או של אחותי מאז שאמא ניפטרה" נאנחתי.
"אני מיצטער לא ידעתי… מתי זה קרה?"
"בדיוק בעוד שבוע היה שנתיים שהיא כבר לא איתנו…" הראיה שלי הטשטשה ביגלל הדמעות. כיסיתי את פני.
"אל תיבכי…" הוא חיבק אותי.
"אני חייבת ללכת" היתנשמתי.
"אני אלווה אותך" הוא חייך.
לבשתי את הסוואטשירט שלי ולקחתי את התיק שלי.
אוסטין לקח את התיק שלו והלכנו.
דיברנו וצחקנו כול הדרך.
"הגענו" חייכתי.
"אתה רוצה להיכנס?" שאלתי.
"לא" הוא הניד בראשו.
"אני חייב גם ללכת" הינהנתי.
"תודה על הכול" חיבקתי אותו.
"אין בעיות" הוא ציחקק.
"טוב ניתראה" הוא חייך והלכתי לתוך הבית.
"איפה הית?!" שאל אבא.
"היתי עם ידיד.." התחלתי לעלות במדרגות.
"יכולת לפחות להיתקשר!" הוא צעק עלי.
המשכתי לעלות במדרגות וניכנסתי לחדר שלי. הורדתי את התיק ונישכבתי על המיטה.
הוצאתי את היומן שלי מהמחבוא שלי ופתחתי אותו.
*יומן*
09/05/2013
היום הכי טוב בכול השנתיים האלה!!
פגשתי את אוסטין ילד ממש נחמד. יש לו עיניים חומות עמוקות והשיער שלו בצבע חום בהיר.
יש לו חיוך יפיפיה והוא פשוט מושלם. הוא מלא אהבה ואכפתיות.
היום באמת צחקתי וחייכתי! אחרי כול כך הרבה זמן! אחרי שחשבתי שבחיים לא אחייך או אצחק!