אח שלה פרק 15

רותם התעוררה אל בוקר סגרירי של סתיו. היא הרימה את עיניה. הביטה במראה מולה. פניה היו אדומות. שיערה היה די פרוע. החולצה הייתה עליה ענקית, כרגיל..
היא התפתטה להשאר היום בבית. לכבות את הפלאפוו, להיתנתק מהפייס ולעשות לה יום שקט בבית, לבד.. שקט..
שקט.. בטח שקט… רק בבית שלה שקט..
היא דמיינה את עצמה עומדת בין אביה לאימה מנסה להפריד. רואה את אלמוג מהצד.. רק המחשבה על זה גרמה לה לקום ולהתחיל להתארגן. היא שנאה את החיים האלא.
פוסחת על שני הסעיפים. לא נהנית כאן ולא כאן
היא זרקה על עצמה סריג בורדו וג\'ינס כהה ודחפה את רגליה לנעלי האולסטאר השחורות..
היא תלשה את הפלאפון מהמטען.. היא הייתה עייפה מידי. עצובה מידי. עצבנית מידי. היא הקגישה כאילו כל התחושות שלה הכפילו את עצמם באיזה 10 רמות. היא הרגישה את הכל ביותר מידי..
היא יצאה מהחדר. לרגע כבר צעקה "אבא, אתה רוצה קפה?" כשנזכרה שאין מצב שהוא יענה לה..
היא הסתכלה מבעד לחלון. היא ראתה את הציפורים נזכרת ברצון שלה שהיה לה כשהייתה ילדה קטנה.. תמיד רצתה להיות ציפור ולעוף ממקום למקום.
היום היא רק רוצה את השקט שלה. תנו לה מקום אחד, לבד, וזה מספיק לה. לא יותר..
הפלאפון שלה צלצל.
"מממ.." היא ענתה..
"הי… רותם?"
"כן"
"זה אבא"
"אני יודעת"
"קרה משהו?"
"לא."
"את כועסת עלי…"
"לא"
"אז מה קרה?"
"אין לך זכות לשאול את זה בכלל" היא אמרה. קולה רעד. היא חתכה בטעות את עצמה עם הסכין שבו מרחה את השוקולד על הלחם. היא ניתקה את הפלאפון וזרקה את הסכין מידיה. היא נחתה על הרצפה. עיניה נמלאו דמעות חמות, כואבות, צורבות. בכיה, היה שקט.
היא לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה. זה לא קורה. היא נסתה לנגב את הדמעות לגרום לעצמה להפסיק. היא נסתה לחשוב על משהו אחר.. חבר שלה, זה גרם לה לבכות יותר. חברה שלה מוריה, זה גרם לה להרגיש געגוע. כל דבר מהעולם שלה הזכיר לה משהו שגרם לה לבכות יותר. היד הפסיקה לדמם ועיניה המשיכו לנטוף. . היא כבר לא נלחמה בדמעות. היא נתנה להם לזרום. היא הסתכלה מסביבה. מה היא רואה?
היא רואה אגרטלי כסף וזהב. היא רואה מטבח חדש. היא רואה פלזמה גדולה. היא רואה תמונות במסגרות של עץ ממורק. היא רואה רצפות מבריקות. עיניה נתקלו בתמונה הגדולה של הוריה מהחץונה שלהם, תלויה מול כניסת הבית.. בתמונה עיניהם הפגינו אהבה, רצון, תשוקה. היום עיניהם מפגינות ניכור ושנאה. למה? למה? היא יצאה לחצר הבית, מדליקה את הנרגילה של אלמוג, נשענת לאחור. השעון שהראה על תשע בבוקר כבר לא הקפיץ לה את הלב.. מבטה היה רחוק..
***
מוריה נכנסה לכיתה. מחפשת בעיניה אחרי משהו שלא קיים. מחפשת בעיניה אחרי החברה שלה שכבר לא נמצאת. היא זרקה את התיק על הכיסא שפעם היה שייך לרותם. היא עלתה על אדן החלון. המקום שלה. השיר "אל העולם שלך" של רותם כהן התנגן באוזניה עצב מילא את כולה..מן לבד כזה.. היא ראתה את גיא ואת חברים שלו יושבים מעבר לגדר..היא ראתה את עמית יושב לבד מדבר בפלאפון.. היא הסתכלה מסביבה. בנות כיתתה ישבו בצד הכיתה על הרצפה.. כל אחת עם הפלאפון שלה… מידי פעם זורקות אחת לשניה מילה.. או מראות אחת לשניה פוסט שמישהו רשם.. המציאות הריקה הזו. אצלה ואצל רותם זה לא היה ככה. הם היו יושבות מדברות ומשתפות. זה היה חסר לה. היא נעלמה לה.
היא חייגה את המספר של רותם. היא נתקה לה בפנים. בפעם הראשונה בחייה היא נתקה לה בפנים..
היא קפצה מאדן החלון אל החצר החיצונית. היא החלה להתקדם לעבר הנדנדה כשמישהו תפס בידה. היא הסתובבה בבהלה.
"איפה היא?" עמית עמד מאחוריה. גבוה, חזק, מאיים קצת.
"בבית, מטומטם. ותעזוב לי את היד ילד מפגר." היא שחררה את ידה בכח.
"בסדר.. מצטער" הוא אמר והרים את ידיו בתנועה של נכנע "היא חסרה לי…"
"כן.. חח חסרה לך. בטח! ואתה מצפה שאני אאמין לזה? תקשיב לי טוב חתיכת ילד מפגר, כל המצב שהיא נמצאת בו עכשיו הוא בגללך..ורק בגללך. וואלה? אני מעדיפה שהיא תצא עם אחי שהוא סטוציונר ולא איתך. אתה הרסת לה את החיים. ועמית אני נודרת לך, שאם יקרה לה משהו בגלל השטויות שלך, אני נודרת להרוג אותך בעצמי. מבין?"
היא הסתכלה עליו בעצבים.. הוא שתק.
"מבין??" היא אמרה שקול גבוה יותר
"מבין מבין יא סתומה צאי לי מהחיים עאלק בגללי היא נמצאת במצב הזה.. יאלה בי"
הוא תפס את התיק שלו והתקדם לעבר היציאה מהבצפר. מוריה התמוטטה על הספסל הקרוב.
***
דפיקות נשמעו על דלת ביתה של רותם. רינת, אמא של רותם, פתחה את הדלת.
"שלום.." היא אמרה, בוחנת את הבחור הגבוה שעמד בפתח ביתה, "אפשר לעזור לך?"
"אמ.. רותם.. רותם בבית?" הוא שאל מגמגמם.
"עמית! מה אתה עושה פה?" הם שמעו את רותם מאחוריהם. רינת הסתובבה.
"רותם.. רותם אני מצטער לא רציתי להפריע פשוט דאגתי ואת לא באת ו…"
"דאגתי ולא באת.." היא אמרה בקול מלגלג "דאגת לזין שלך עכשיו עוף לי מהבית."
"רותם! מה זה הדיבור הזה?" רינת הייתה בהלם.
"את אל תעירי לי בכלל על הדיבור שלי.. כי אם הדיבור שלך ושל אבא בבית אין לכם זכות להעביר ביקורת. ואתה? אתה בוא למטה." החא זרקה על עצמה קפוצון וירדה במדרגות
"רותם. מה יש לך? קרה משהו? אני פה כדי לעזור.." הוא אמר, מנסה באמת להבין מה קורה לילדה המץוקה שהוא הכיר.
"מה יש לי?" היא צחקה.. "מה יש לי אתה שואל?" היא ישבה על הדשא הרטוב והחלה לתלוש אותו ללא רחמים. "יש לי הורים שרבים. ויש לי חברה טוב שמעבירה עליי ביקורת. ויש לי חבר שאני מעניינת אותו רק לסיפוקים שלו ולא! אל תענה לי. ויש לי ידיד שנותן לחבר שלי מכות. ויש לא אקס שלא יוצא לי מהראש. זה מה יש לי."
היא שתקה.
"אני יכול לעזור! אני רוצה לעזור. נעבור את זה ביחד!" הוא התקרב אליה. "נתקן אל החיים שלנו, נעשה אותם טובים יותר, אני מבטיח לך, רק תני לי.."
"די כברר די! אין אין לעבור ביחד אתה לא מבין? אין נתקן ואין נעשה! זה החיים שליי ותפסיק לחשוב שאתה יוץר טוב מכולם. אני יעזור לך עאלק. נמאס לי מאנשים שקעטלק באים לעזור. אין שום דרך בעולם שץצליח לגרום לי להאמין לחארטות שאתה מוציא מהפה. נמאס לי!!"
"אם כל כך נמאס לך" הוא אמר, ועשה הפסקה לשניה, לחשוב על מה שהוא הולך לומר ואז המשיך "אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד בכלל!"
הוא שתק.
היא שתקה.
היא הרימה את עיניה.
היא נעמדה.
" אולי באמת אנחנו לא אמורים… " היא אמרמה, הסתכלה עמוק בעיניו, הסתובבה, והלכה.
הוא נשאר שם עומד, לבד.