אח שלה פרק ט

רותם סידרה את השמלה שלה. דמעות חמות ירדו מעיניה. איזה יום סיוט.
היא חיפשה סביבה את השקית עם האבקה הלבנה, היא כל כך צריכה את זה עכשיו. הבחור הזה ישב לידה, מסדר את נשימותיו.
"אני מצטער" הוא אמר.
היא שתקה.
"אני באמת לא יודע מה קרה לי, אני… משהו בך כל כל משך אותי… אני באמת מצטער.." קולו רעד, הוא שרט את עצמו. כאילו מנסה להכאיב לעצמו על שהכאיב לה.
"תפסיק עם זה" היא אמרה וסימנה בעיניה על ידיו, כאילו שיפסיק לשרוט את עצמו.. "אתה ממילא לא אשם בזה.." היא אמרה והציתה סיגריה, אם לא סמים, לפחות סגריה.
"לא אשם בזה?.." הוא שאל מסתכל עלייה במבט שואל.
"כן. " היא אמרה ושתקה לדקה ואז המשיכה. "היום הזה היה הרוס מיסודו. זה כאילו שנשלחת מיוחד כדי להרוס לי אותו עוד יותר.." היא אמרה בציניות.
"את מוזרה… מאוד מוזרה " הוא אמר והתנשף בכבדות.
"ידוע.." היא אמרה "אבל תפרט לי למה?" היא הסתכלה עליו.. המבט בעיניו היה כל כך רך..
"לא יודע… אני הרגע אנסתי אותך. את אמורה לשנוא אותי." הוא אמר.
"לטובתך נגיד שזה לא ממש היה אונס.. כי גם אני די רציתי את זה…" היא הביטה בעיניו עמוק ולקחה עוד שכטה מהסיגריה.
"אז למה צרחת?" הוא אמר.
"מההלם" היא ענתה.
שניהם שתקו.
"את אפילו לא יודעת איך קוראים לי" הוא אמר.
היא שתקה.
"קוראים לי אמית".
"מרגש"
"למה את עושה את זה שוב?" הוא שאל, מתקרב אליה.
"את מה?" היא שאלה, לא ממש מתייחסת לזה שהוא מתקרב אליה יותר ויותר מרגע לרגע.
"את הקשיחות הזו, האי התייחסות הזו. זה משגע אותי! זה…" הוא עצר באמצע משפט.
"זה מדליק אותך" היא המשיכה את המשפט שלו.
הוא הסתכל עליה. "כן…" הוא אמר והשפיל את ראשו. "את מבינה למה…"
"כן." היא אמרה.
"את סולחת לי?"
היא שתקה.
"נחשוב עליך" היא אמרה
"את שוב עושה את זה" הוא לחש.
"זה לא בכוונה אתה יודע, זה האישיות שלי". היא אמרה.
הוא שתק.
היא קמה ממקומה, זורקת את הסגריה על גג הבניין, מכבה אותה. הוא קם אחריה.
"את הולכת?" הוא שאל.
היא שלחה את מבטה רחוק. מביטה בשקיעה. שותקת. גם הוא שתק.
היא סובבה את ראשו אליו. הביטה בעיניו. היא אוהבת את המבט הזה שלו. כל כל אוהבת…
היא קרבה את פניה לפניו, עומדת על קצות אצבעותיה. היא נשקה קלות לשפתיו והתרחקה.
הוא הביט בה לשניה ותפס שוב את פניה ונשק לה בתשוקה.
היא התרחקה.
"עכשיו אני הולכת" היא אמרה, חייכה והסתובבה ללכת.
"רגע!" הוא אמר "תתני לי את מספר הפלאפון שלך?" הוא צעק
"אני סומכת עליך שתשיג אותו לבד". היא אמרה והמשיכה ללכת.
הוא התיישב שוב על הבניין בוהה בקופסת הסגריות הריקה שהיא השאירה אחריה.
***
"מצאת אותה?" היא שאלה את גיא שחזר אחרי שעתיים וחצי בערך.
"לא." הוא אמר וקרס על הכורסא הקרובה. "תתקשרי אליה שוב?" הוא שאל-קבע.
היא חייגה את מספרה של רותם.
"הלו" היא ענתה.
"רותם? זו מוריה!" היא קראה בקול.
"הי מוריה" רותם הייתה אדישה.
"מה קרה? הכל בסדר? שמענו שצרחת.. התקשרתי אליך.. לא ענית ואז כנראה נלחץ הכפתור ונענתה השיחה.. שמענו שצרחת. את בסדר?" היא אמרה מודאגת.
"כן" רותם לא פירטה.
"לא תספרי לי מה קרה?"
"אנסו אותי"
"מה??" מוריה צעקה בהלם. "את בסדר?"
"כן. קוראים לו אמית"
"אה באמת? קוראים לו אמית? מה, מה היה שם? הוא אנס אותך ואז התחברתם? נהייתם ידידים? כמה מקסים…
תגידי לי את שומעת את עצמך?? הוט אנס אותך! מה קורה איתך תגידי?"
"מוריה…" רותם ניסתה להשחיל מילה.
"אל תגידי לי מוריה! מה קורה איתך בזמן האחרון! איפה את חיה?! הכל בסדר??".
"מוריה את ידבר איתך אחרי זה. הכל בסדר?" היא אמרה וניתקה
היא דחפה את האוזניות השחורות לאוזניה וחיוך גדול על פניה. היום הזה נגמר כיף אחרי הכל… אחרי הרבה שמן שלא היה לה יום טוב.