אחת שכזו…
תמיד הייתי הילדה הזאת, שמעיפים מכל בתי הספר, מעבירים כיתות, מגרשים. זאת עם האיילינר השחור בעיניים, שלא מפחדת לעמוד מול אנשים ולהגיד את מה שהיא באמת חושבת. אבל לא הייתי לבד. היו לי חברות. חברות מכל הארץ, מכל בית ספר שבו הייתי. הייתי יתומה, עברתי ממקום למקום. ממשפחה למשפחה, הייתי עצובה. אבל היה לי עם מי לדבר. היו לי משפחות מדהימות, אבל המשפחה האחרונה, איתה- כבר לא יכולתי להתמודד, הם התעללו בי, הכו אותי, רצו שאני יעבוד, והם ייקחו את כסף, ממה הבעיה? שהם רצו גם 100 בלימודים, ואם לא, היו מצליפים בי עם חגורה, מכבים עליי סיגריות.
רציתי להתאבד, אבל חשבתי על החברים שלי. יכול להיות שיהיה להם אכפת. דיברתי עם העובדת הסוציאלית שלי, היא בת 28 והיא ממש כמו אחותי הגדולה, היא סיימה את התואר וסמכתי עלייה כמו שלא סמכתי על אף אחד אחר. אמרתי לה שאני רוצה לעבור לפנימייה.
עברתי כמה פנימיות, והגעתי לזאת. הרגשתי שייכת, לא שונה, בבית. הרגשתי בבית. לפנימייה קראו "בית משותף" מלא ילדים, טוב לא מלא, בערך 20 מכל קבוצת גיל, היו בבית. היו שם מגילאי 14 עד 18. אני הייתי בגילאי 16.
ביום הראשון, נכנסתי לשם עם העובדת הסוציאלית, קראו לה שירלי. היא נכנסה למזכירות ואני בינתיים חיכיתי ליד הדלת. ואז שירלי קראה לי "עמית, בואי בבקשה" נכנסתי המזכירה הסתכלה עליי במבט מוזר כזה, של, אין פה טיפוסים כמוך, ואז היא חייכה, חיוך נחמד כזה, של מזכירות.
היא אמרה לי " הנה המפתחות לחדר שלך, את בחדר עם עוד שלוש בנות, יש לך מקום שם, והן מחכות רק לך חמודה. חייכתי חיוך מאולץ של, נראה כבר …, והתקדמתי לכיוון החדר.
שירלי נתנה לי את הפלאפון שלה, שאני אוכל להתקשר, ונכנסתי לחדר, שירלי חזרה על צעדיה והלכה, כי התעקשתי שתיתן לי להסתדר לבד.
הרבה זמן לא ראיתי חדר כזה.. בשנייה שנכנסתי הכל נראה ורוד. ובמושגים שלי, ורוד , זה ורוד פוקסיה עם נצנצים וחדי קרן. כן. ורוד כזה. ואני רק מזכירה, שאני הילדה הזאת, עם האייליינר והשחור, המורדת משהו. אז כן. ורוד זה באמת ורוד. היו בחדר שתי מיטות קומותיים, ואחת נפרדת. על שלוש מהמיטות היו 3 בנות, לא ממש הצלחתי להבין מי הן ממה שהן לבשו כי הן לבשו בערך אותו דבר. סניקרס, ג'ינס כחול שגרתי, כל אחת בגוון שונה, וחולצה לבנה.
היה נדמה שהן היו עסוקות במשהו, שלושתן קראו ספר. הנחתי את המזוודה בשקט והשתעלתי שיעול מזויף כזה, בסגנון של-אחמ אחמ תנו לי צומי אני זקוקה לצומי מהר- ושלושתן הפנו את מבטן. בדרך כלל אני לא אוהבת לבקש תשומת לב, אבל, כרגע, זה היה מתבקש. המתולתלת ביניהן, עשתה פרצוף של , מי את ומה את רוצה, חשבתי שהיא הסנובית מבניהן, כזאת שלא כדאי להתמודד מולה בריב. ואז, הילדה עם השיער השחור, החלק למחיצה, פתחה את הפה כדאי לומר משהו, וסגרה, כנראה התחרטה, והשלישית, הייתה שקועה בסיפור, לא ראתה על מה דיברנו, אני לא יודעת. כשהן ויתרו על כל ניסיון לדעת מי אני אמרתי "אני עמית, אני בת 16, ואני חדשה פה, אתן יכולות אולי לעזור לי, אני אמורה להיות איתכן בחדר". הילדה עם השיער השחור התיישבה על מיטתה הזיזה קצת את שערה, שהתברר שיש לו קצוות ורודים דהויים קצת ואמרה "היי, אני אלה, את יכולה לבחור את אחת משתי המיטות הפנויות, יש קצת מקום בארון, הוא בשבילך, אמרו לנו שאת אמורה להגיע… "
חייכתי והסתובבתי לכיוון הארון, פתחתי אותו ונפל עליי משהו מלמעלה, זו הייתה קופסא, נפל ממנה דף בצורת לב, עם תמונה של ילד אחד… לא ידעתי מי הוא, אז פשוט החזרתי את התמונה לקופסא. והנחתי אותה מעל הארון. פרקתי את המזוודה שלי אל תוך המדף הפנוי, לא היו לי הרבה בגדים, כי המשפחה הקודמת שלי לא נתנה לי כלום, ולא רציתי להכביד על המשפחות שכן, אז הסתפקתי במה שיש.
והתיישבתי על המיטה התחתית הפנויה, ליד החלון. הכרתי את הבנות, בחדר איתי הייתה אלה, ועוד שתי בנות ששמן דנה ושי. הן היו מאוד נחמדות, אולי קצת צבועות, בעיקר דנה ושי …
והן אמרו שהיום בערב, כמו בכל ערב יום חמישי יש פעילות גיבוש של השכבה שלנו.הלכנו למועדון הפגישה ובמועדון היו בערך 20 ילדים באמת נחמדים, אבל הייתי קצת בצד וניסיתי להבין מי נגד מי בשכבה הזאת. כמו תמיד, בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש. ראינו סרט וההנהלה הזמינה לנו פיצה, הערב נגמר ב-10 בדיוק בזמן לכיבוי האורות. להפתעתי נרדמתי מאוד מהר, וישנתי ממש טוב, כך שאלה הייתה צריכה לקפוץ עליי בבוקר כדי להעיר אותי, השלמתי שעות שינה. השיעור הראשון במערכת שלנו היה ספרות, היו כבר מקומות קבועים, נכנסתי לכיתה ואמרתי למורה "הי אני עמית, אני חדשה, אני גרה בחדר 19 אני בשכבת גיל 3 (יענו בגיל 16 מתוך 14-18) ואני אמורה להיות בשיעור הזה… " היא אמרה לי "מעולה, תתיישבי לידו" עקבתי עם עיינים לכיוון שהאצבע שלה הצביעה וראיתי אותו. זה… זה… היה הילד מהתמונה עם הלב. זה היה הוא. אבל הוא היה נראה מוזר כזה, בשניייה שנכנסתי הוא היה עצוב, ושהמורה אמרה לי לשבת לידו היה לו ניצוץ כזה בעיניים, ניצוץ של תקווה של הזדמנות. הוא היה מוצא חן בעייני, אבל, מה התמונה הזאת אמרה? הוא תפוס, הוא היה תפוס, אני כבר לא יודעת. השיעור היה כפול, של שעתיים, התחלתי להשתעמם אחרי רבע שעה, למדתי את היצירה הזאת לפני שנתיים כבר, וזכרתי אותה משום מה, אז כתבתי ליד שעוד לא ידעתי אפילו איך קוראים לו על אחד הדפים מהמחברת שלי: היי, אני עמית, ואני משועממת, ואתה הכי קרוב אליי אז אתה הקורבן לחפירות הקרובות… מי אתה?" כעבור דקה בערך, הייתה על הדף תשובה. "היי אני שון, אני גם משועמם, ויש לך רשות לחפור לי (: " חייכתי לעצמי וכתבתי: "אתה מכיר את אלה שי או דנה מהחדר שלי?" אני ידעתי את התשובה עוד לפני השאלה אבל , הפרצוף שלו התעוות למשמע אחד השמות… אני לא יודעת למה… אני חייבת להבין למה. זה היה לי ממש מוזר… ואז המורה צעקה :עמית, תביאי לי את הדף שיש לך ביד!!! אני הייתי רגילה לתת למורות את הדפים "שהיו לי ביד" אז תלשתי מהר עוד דף מהמחברת והגשתי לה אותו. הלסת שלה נפלה והעיינים שלה נפערו. הדף היה ריק. חוץ מהשורות הכחולות שהיו עליו, הוא היה ריק. היא החזירה לי את הדף ואמרה לי שאני יכולה לשבת. היא התחילה להאדים ואני, בחיוך מנצח, הסתובבתי וחזרתי למקום. ישר, שון כתב על הדף "איך את עשית אתזה?!" ועניתי לו "שנים של אימון בייב (; " הוא צחק והמורה הסתכלה עלינו, והסיטה את המבט, כאילו היא מפחדת שנביך אותה שוב. היה צלצול להפסקה והלכתי לדבר עם אלה שי ודנה. שון התקרב, וקרא רגע לדנה, העיניים שלו היו עצובות, אני לא ידעתי למה זה. אבל גם דנה התעצבה באותו הרגע… והייתי מבוהלת, חשבתי שיקרה לי משהו, שאני קשורה לזה. הם יצאו מהכיתה, אבל הם עמדו קרוב מידי, אז שמעתי את מה שהם אמרו :
שון "אני לא יכול איתך, את מתעלמת לא שמה לב… לא באמת אכפת לך ממני, אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד"
דנה: "זה בגלל עמית נכון, נכל בגלל הכלבה הזאת:
שון ניסה לעצור ותה בגמגומים אבל היא, רצה שטופת דמעות לכיתה, לקחה את התיק וברחה… החלטנו לתת לה להירגע, אלה אמרה לי שהם היו ביחד 4 חודשים, הם היו ממש מדהימים ביחד. הם היו ממש נשמות תאומות, כמו כאלה שאין הרבה… ואני מרגישה רע עם עצמי, כי אני חושבת שהפרדתי אותם, וזה בכלל לא היה בכוונה, כאילו, שון מדהים בעייני, הוא מצחיק וחמוד וחתיך מהההה? מה נראה לי שחשבתי עכשיו? אני ס-י-י-מ-ת-י עם בנים, כבר אמרתי אתזה. כי אני בטוחה שעוד שבועיים אני יהיה על סף גירוש. אני אפעם לא מתחבבת על ידי מורים. אוף אבל… חברות שלי צדקו. אני לא יכולה לסיים עם בנים. עם כמה שאני "קשוחה וקשה להשגה" תמיד יהיה איזה בן אחד שאני לא יפסיק לחשוב עליו, גם אם אני לא מראה רגשות… פתאום היה לי צלצול בטלפון, אני יודעת שהיה אסור להכניס טלפון פרטי לפנימייה, כי היה אחד במועדון, והוא היה של כולם, אבל, אני לא סומכת על דברים כאלה, אז לקחתי אחד משלי. זה היה שון, בשיעור החלפנו פלאפונים, הוא נתן לי את שלו, ואני את שלי, והיה לו את הטלפון שלי, הוא שלח לי: צריך אותך, דחוף, חדר 24…
התחלתי להילחץ אז התארגנתי מהר בחולצה לבנה שהיא אוברסייז (מידה יותר גדולה מהמידה שלה) שורט שחור עם קרעים והמגפיים הצבאיות שלי, עשיתי בננה לשיער שלי ויצאתי. הלכתי, בערך 3 דקות עד שהגעתי לחדר 24, שפקתי בדלת, ואחרי שלא הייתה שום תשובה, פתחתי אותה ו
ראיתי את שון יושב על המיטה שלו, מחזיק את הראש שלו עם היידים הוא הרים את הראש ברגע ששמע שסגרתי את הדלת, ראיתי את העיינים שלו, אלה עם הרגש, שרואים מה הוא מרגיש, שאכפת לו. שהוא יודע לדבר עם העיניים. הייתי עצובה בשבילו. התיישבתי לידו, והנחתי את ראשי על הכתף שלו (מצליחות לדמיין?) הוא שיחק לי בשיער, הרמתי את ראשי מהר, ושאלתי אותו מה יהיה עם דנה. רציתי אותו, אבל היא הייתה חשובה לי. ממש חשובה. והוא אמר "נפרדנו, את יודעת למה? יש שתי סיבות אחת, כי אני דפוק, ושתיים ראיתי אותך." התרגשתי אבל הייתי עצובה, הייתה בתוכי מערבול רגשות מטורפת, לא ידעתי מה לעשות, מה יהיה עם דנה? היא תשנא אותי, אבל מה יהיה עם שון? אני כל כך רוצה אותו.
הסתכלתי עליו, והפניתי את ראשי לרצפה. היה לי קשה לעכל את כל המידע הזה, את כל הרגשות. אינ באמת כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מאז שהגעתי, השתבשו הרבה יותר מידי דברים. לפתע נשמע צפצוף קצר ואמרו "עמית זכריה , נא להגיע למזכירות במהירות האפשרית" הבנתי שקראו לי. הסתכלתי על שון במבט מצטער, הוא הנהן ויצאתי בהליכה מהירה. הגעתי למזכירות, בערך אחרי דקה וחצי, והמנהלת חיכתה בכניסה. הבטן שלי התחילה להתהפך, הסתכלתי עליה במבט שואל, והיא אמרה:" איתרנו את אמא שלך". הסתכלתי עליה במבט ריק. ריקני. חסר רגשות. רציתי להקיא. לבכות. להרביץ. רציתי לצרוח. רעדתי, הדמעות התחילו לזלוג על פניי. לא האמנתי להן. שהייתי קטנה אמרו לי שהם מתים, שאין לי אמא ואבא כי אוטו דרס אותם. הסתכלתי על המנהלת. היא הסתכלה עליי. היא ידעה מה סיפרו לי, מספרים אתזה לרוב על הילדים. התקשרתי לשירי, העובדת הסוציאלית, ביקשתי שתבוא, הכי מהר שהיא יכולה. נסיתי שהיא לא תשמע שאני בוכה, לא רציתי להכביד עליה, היה לי קשה גם ככה. שאלתי את המנהלת אם אני יכולה לחזור לחדר שלי, היא שאלה אותי ברוב טמטומה אם אני רוצה לדבר איתה.* לעעעע. ברור, אני חייבת לדבר עם זאת שנטשה אותי?* (אם יש כוכביות, זה אומר שזה מחשבות של עמית, אם יש עיגולים כאלה• זה מחשבות של אנשים אחרים) אמרתי לה שלא. שממש לא באלי לדבר איתה עכשיו לפחות, וחזרתי על השאלה של "אני יכולה ללכת לחדר עכשיו בבקשה? " היא הנהנה, וחזרתי. אמנם לא לחדר שלי, אבל יצאתי מהמזכירות. הייתה לה ריח של חומרי ניקוי. איכס רציתי להקיא שם. חזרתי בריצה לחדר של שון, וראיתי שם עוד ילד אחד. הוא היה יותר שחום קצת, עם עיניים שחורות נוקבות כאלה, ושיער שחור חלק. לא ראיתי אותו עדיין. אפעם. גם לא בשיעורים. הוא לא מיהר להציג את עצמו, אבל אחרי שהסתכלתי עליו והוא עליי בערך רבע דקה הוא אמר "אממ היי אני רועי… אני חדש פה" חייכתי חיוך נחמד ופניתי לשון. הוא היה עדיין עצוב, או יותר נכון… מיואש. הוא היה מאוכזב… את זה כבר לא הבנתי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת לסיבוב בחוץ, והוא הנהן עזרתי לו לקום ויצאנו החוצה.
סיפרתי לו מה אמרו לי, ירדה לו דמעה, הוא היה כל כך רגיש. התיישבנו מתחת לעץ שהיה קרוב לחדר שלו. הוא התקרב אליי, קברתי את ראשי בחזה שלו הוא זז קצת, וגם אני, איכשהו הגענו למצב ששמתי את ראשי על רגליו, הוא ליטף אותי בצד של הצוואר וחייכתי כמו ילדה קטנה, אפעם לא הרגשתי שאהבו אותי ככה. הוא ליטף אותי בפנים היד, בחלק שלא רואים, עד שהגיע לפרק כף היד. הזזתי את היד שלי מהר. הוא נבהל, ולא הבין מה קרה. *אני כ'כ מטומטמתתתת פשוט מטומטמת, עכשיו הוא יחשוד, שיט. * הוא הסתכל עליי במבט שואל. התחלתי לדבר. על כל מה שקרה לי מאז גיל 7 בערך. עברתי ממשפחה למשפחה, והגעתי למשפחה האחרונה, הדעבידו אותי, הכו אותי. סיפרתי לו שהתחלתי לחתוך ורידים, כמעט התאבדתי. הוא הבין אותי, התיישבתי לידו ונשענתי על העץ כמוהו. הוא התקרב אליי עוד ועוד , וכמעט התנשקנו, ואז… דנה עברה.
היא הסתכלה על שון, ואז עליי, ועל שון שוב, זה היה מבט קטלני, שיכול להרוס אותך מבפנים, לגרום לך להרגיש רע עם עצמך. שון קם ואמר :נפרדנו, זוכרת, אני יכול לעשות מה שבראש שלי, וכרגע? עמית בראש שלי, אז אכפת לך? … היא נתנה לו כאפה, הסתובבה והלכה. לא כאפה חזקה מידי, לא היה רעש גדול. הוא חזר לשבת לידי ואמר, טוב… הייתה לנו הפרעה קטנה, אבל… בואי נחזור לנקודה שבה הפסקנו. הוא התקרב אליי, והתנשקנו, היו ניצוצות, היו לי פרפרים בבטן, אבל זה לא היה נראה ככה מהצד השני. אחרי 13 שניות בערך, התנתקנו, הסתכלתי עליו וניסיתי להתקרב, אבל הוא? התרחק ממני … קמתי והלכתי. הסתובבתי להסתכל עליו, אבל הוא כבר הלך… כמה דברים יכולים להיהרס בשבוע בערך. כמהההה? הגיע הערב, לא דיברתי עם הבנות עד הערב, ועם דנה, רק במבטים הרעים האלה. אכלתי בשולחן נפרד, התקלחתי לפני כולן, ושלחתי לשון סמס "היה היום… מיוחד. לילה טוב. ♥ " חכיתי שהוא יענה, אבל מהשעמום נרדמתי. אחרי 10 דקות נשמע צפצוף מהטלפון שלי, שהיה לידי. הוא ענה "אני אוהב אותך. סליחה." נרדמתי עם חיוך על הפנים… קמתי בבוקר ו…היה לי עוד סמס בטלפון, שון כתב: ככה ? איכס. שלחתי לו מהר :מה קרה? ♥" והוא לא ענה. ראיתי את דנה ושי בחוץ צוחקות, מסתכלות עליי במבט של:מגיע לך… וצוחקות שוב ואז שי התקדמה אליי בריצה ואמרה לי "תקשיבי, זה דחוף, בגלל שאני חברה טובה, ואני לא רוצה שתפגעי, ראיתי אתמול את שון ואלה מתנשקים, זה היה לי עצוב, אז ישר באתי לומר לך.. הלכתי לחדר של שון.חדר 24, שון היה שם, הלך הלוך וחזור בחדר שלו, שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי "ששי אמרה לו שהיא תפסה אותי ואת רועי, הילד השחום מהחר של שון, מתנשקים ב-1 בלילה, היא התעוררה כי היא שמעה רעשים ואז היא ראתה אותך יוצאת , היא בדקה מה קרה, והיא יצאה אחרייך, וראתה אותך עם רועי" ישר, הפרצוף שלי הפך לעצוב, וניסיתי להשחיל משפט אמרתי:אבל, א…" והוא – זה כבר לא משנה, לכי מפה, ואולי כדי שלא תדברי איתי יותר.
רצתי לחדר, נכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת ופשוט החלקתי עליה עד למצב ישיבה. נשברתי, לא יכולתי יותר, ולא ידעתי מי יכל לעשות לי את זה בכיתי כל כך הרבה, הדמעות זלגו לי על הלחיים. הרצתי את השיחה בראש, שוב ושוב, מה אמרתי לא נכון, מה הוא אמר, מה קרה בדרך לשיחה. בדרך לשיחה. שי ודנה ישבו וצחקו, ואז שי באה אלי. וגם שי אמרה לשון. שי מקנאה? היא מקנאה? אני לא חושבת שזה בגלל שי, היא בסך הכל ילדה טובה. היא פשוט שפוטה, היא לא שולטת בבמה שהיא חושבת היא רק הולכת אחרי ה"מלכה." זה לא מצא חן בעיניי מה שהן עשו, בעצם, הייתה להן אחלה תוכנית להפריד ביננו, אבל… היה פאקד-אפ קטן בתוכנית, לשתינו שי אמרה. זה היה בשעות נפרדות. אלה ושון 'התנשקו בחצות ואני ורועי התנשקנו ב1 בלילה. והיה אותו סיפור כיסוי. חע עליתי עלייך שי. אבל מה יהיה עם שון? איך אני יגרום לו להאמין? אוף נוווו.
יצאתי החוצה לשכוח מכל המחשבות , כמעט כל דבר הזכיר לי אותו, כל דבר שהיה לי איתו בשלושה שבועות האחרונים, פתאום, נשמע קריאה מהמזכירות. :עמית זכריה, תגיעי בדחיפות למזכירות" התחלתי להיבהל, ושיניתי את מסלול ההליכה הקצר שלי לכיוון המזכירות. נכנסתי למזכירות ושירי הייתה שם, שירי העובדת הסוציאלית, ולידה עמדה עוד אישה. השיער שלה היה שחור כמו פחם, היה לה קעקוע על הצוואר של כוכב קטן, והיא הייתה לבושה באלגנטיות.לידם עמד המנהלת והקשיבה. ראיתי את שירי ורצתי לחבק אותה, ראיתי את האישה מסתכלת עלי בעיניים נוצצות, והרמתי גבה לכיוון שירי במבט של "זאת מי שאני חושבת שזאת או שאני חולת נפש ?"
אמרתי לה שלום בנימוס והיא עטפה אותי בחיבוק חם. דחפתי אותה ממני, היא העיקה עליי, לא יכולתי לסבול את ההרגשה הזאת, היא הייתה דביקה, אבל אני קצת הבנתי אותה. החליקה לה דמעה על הלחי, דמעה של אושר מעורבבת עם הרבה כאב. לא הקלתי עליה. שירי לקחה אותי מחוץ למזכירות לרגע ואמרה לי "עמית, זאת אמא שלך, קוראים לה אביגיל, ואני מבקשת שתתנהגי אליה באופן נורמלי, ואני יודעת שזה קשה לך, ואני מבינה את הרצון שלך להעיף לה כאפה, אבל אני מעדיפה שתבברי למה היא עשתה לך את כל הדבר הזה." לא האמנתי על שירי, היא הייתה אמורה לתמוך בי, שוב חזרה לי ההרגשה שכול העולם נגדי, ושלאפחד לא אכפת ממני, ו… שאיכס. אני לא אהבתי תהרגשה הזאת בכלל. נכנסתי למזכירות והפעם שירי אמרה לי לצאת עם אביגיל. אביגיל התחילה לדבר ואמרה:" והיא אמרה, אני יודעת שזה מוזר אבל ידעתי על כל ומשפחה ומשפחה שהייתה לך, ידעתי איפה את , מי שומר עלייך, " קטעתי אותה ואמרתי :" והמשפחה האחרונה, עליה גם ידעת? " והיא אמרה לי :"כן, ואת יודעת למה?" כי אני הייתי בקשר עם שירי מאז שנולדת. מהרגע השהחלטתי לשלוח אותך לאימוץ. גם אני בחרתי בשבילך את הפנימייה הזאת, כי היית מסתדרת פה, ככה חשבתי, והמשפחה האחרונה, הייתה טעות, האבא של המשפחה הזו, היה האבא האמיתי שלך. רציתי שתכירי אותו, שתדעי להבדיל בין טוב לרע, ואם לא הייתי שולחת אותך לאימוץ, ככה היו נראים החיים שלך." התחלתי לחשוב מה היה קורה אם… אוי ואבוי. והיא המשיכה :"ועכשיו עמית… אני מבקשת ממך תחזרי הביתה, אליי. התחתנתי עם מישו שהציל אותי. אני גרתי ברחוב, ועכשיו, אני גרה בוילה, והוא נותן לי הכל, כל מה שאני רוצה. והבגדים שלי נראים ככה בגלל זה, והקעקוע, זה כדי שאני אזכור את התקופות הרעות בחיים שלי, שאני אדע להעריך את החיים. את מוכנה לבוא אליי הביתה?" אבל היא רוצה שאני יבוא אליה הביתה, ושירי, שירי שיקרה לי כל כך הרבה זמן… להפתעתי היא ענתה לי על כל השאלות,,וזהו, היא סיימה את הנאום שלה , כל החיים שלי עברו לי מול העינים, עוד בעיה לרשימת הבעיות שלי. שון, דנה ושי, אמא, ושירי. היא הייתה בקשר עם שירי, שירי לא אמרה לי על זה כלום. כשכולם משקרים, על מי אפשר לסמוך? יצאתי מהמזכירות בריצה, בחזרה לחדר של שון , כי הייתי חייבת לדבר, דפקתי על הדלת של החדר שלו, ושמעתי את הקול שלו. הקול של המלאך, הקול הכי מדהים ששמעתי, צרוד ומלטף, אומר :מי זה? כן, ככה התרגשתי מהקול שלו… פתחתי את הדלת, כי אם היתי עונה לו, הוא לא היה נותן לי להיכנס. נכנסתי וסגרתי את הדלת, קצת ברעש, אפשר לומר… ואז, הוא הפנה את מבטו אליי,
ואמר:" אני לא רוצה לראות אותך יותר." ובתגובה עניתי :" מצאו את אמא שלי…"
הוא היה בהלם הוא נשבר מבפנים, לפני שנייה הוא שכב על המיטה כמו מת, ובשנייה הוא התישב ונשען על הקיר, זה היה מפתיע, כי חשבתי שהוא יענה-יופי תגידי את זה לרועי- … (ועכשיו במחשבות של שון : מה?! אבל אני אוהב אותה!, אני כזה דפוק!)
ואז המשכתי לדבר, "כן, ופשוט… " הנמכתי את מבטי על הרצפה, הביטחון העצמי המלא שלי , ירד ממאה לאפס. והמשכתי "ואתה יודע… הייתי צריכה מישו לדבר איתו על זה, שאני יודעת שהוא יאמין לי, בלי שום ספקות וזה… " " (במחשבות של שון: היא רומזת משו או שהיא סתם מבלבלת לי בשכל? ) עשיתי לו פאפיפייס והוא תפח על המיטה כאילו הוא מזמין אותי לשבת לידו … הלכתי בהיסוס והתיישבתי, הוא נראה קצת מבולבל, ושאלתי אותו :" להסביר לך מההתחלה?" הוא הנהן והתחלתי לדבר :" אוקיי, גם אני לא ממש מבינה אתזה, אבל, אתה זוכר את שירי? העובדת הסוציאלית ? אז מסתבר, שהיא הייתה בקשר עם אמא שלי, אביגיל, מאז שהיא נטשה אותי, היא הייתה איתה בקשר, ואמא שלי, בחרה את כל המשפות והנימיות שהייתי בהן, ועכשיו אני פה, והיא רוצה שאני יבוא אלייה, הביתה… לגור איתה" הוא הסתכל עלי, כאילו, נפל לו חלק מהלב. הוא נהרס. והוא שאל :" ומה את עומדת לעשות?" ועל זה… לא ידעתי לענות לו.
באמת לא ידעתי מה אני עומדת לעשות. המוח והרגש שלי היו במלחמה. כמו מלאך ושטן. הרגשות שלי, שרצו להכיר את אמא שלי לעומק, אבל , להישאר עם שון. אני רוצה את שון. ואני רוצה את הבית. והמוח שלי אמר לי להישאר בפנימייה, כי אני לא יודעת מה שם יהיה אבל למרות זאת, יכול להיות לי יותר טוב שם… ואז שון קטע את המחשבות שלי :״ תקשיבי , אני יודע מה קרה. עם שי ודנה, דנה ארגנה אתזה. היא מקנאה שעכשיו את שלי, ואני רוצה שתישארי איתי, אבל אמא שלך רוצה אותך בבית כדי להתחיל מחדש…״ הנהנתי ודמעה החליקה לי במורד הלחי , שוב מיהר לנגב אותה והמשיך לדבר :״ ואני בטוח שגם את רוצה ללכת לאמא שלך אבל שטב פעם זה התחלה חדשה והכל..״ הנהנתי ואמרתי :״ מי אלה בכלל שי ודנה, אני פשוט חא אתקרב אליהן.״ והוא אמר: מדהימה, זה מה שאת. ושימי עך השי והדנה האלו זין, ואנחנו נמשיך כאילו כלום לא קרה, בסדר?״
הוא סיים לדבר והסתובב אליי, עכשיו הבנתי שבהיתי בו כל הזמן, ואיך הוא ידע מה אני חושבת. הוא הסתכל לי בעניים ואני לו, בעינים הכחולות ירוקות האלה שטבעתי בהן כל פעם מחדש, ואז הוא התקרב אליי, וריסק את שפתיו על שפתיי , והתנשקנו, זה אפעם לא קרה ברמה הזאת עדיין, רק מתחת לעץ אבל הנשיקה ההיא הייתה חפוזה, כי הסתכלו אנשים, ועכשיו… הנשיקה הזאת הייתה מדהימה , היא היתה אמיתית. והוא נישק אותי ואני אותו, התנתקנו. הוא המטיר על הצוואר שלי שרשרת של נשיקות שהעבירו לי צמרמורת בעמוד השדרה. הוא עזב אותי ומשכתי אותו בחולצה אליי. שמתי יד על החזה שלו, הרגשתי את פעימות ליבו, הוא השכיב אותי אחורה, הוא היה מעליי, הוא העביר את ידו למותניים שלי בזמן הזה אני עטפתי את צווארו עם יידיי. הוא התחיל להעלות את חולצתי במעלה גופי ולהוריד אותה ממני, אבל עצרתי אותו. התנתקנו מהנשיקה המדהימה הזאת, הוא הסתכל עליי במבט של: מה קרה ׳ וענתי לו- ״אנחנו בני שש עשרה, תראה איפה אנחנו. זה לא הזמן ולא המקום. תודה על הכל ולהתראות״
הלכתי למזכירות ואמרתי לאמי שחיכתה שם משום מה בשעתיים שהייתי אצל שון, עם המנהלת ושירי ,ש״אני מוכנה לחזור הביתה אבל זה בתנאי שאני יכולה להביא מישהי ואני לא אצטרך להתחיל שוב לגמרי לבד.״ רציתי לקחת את אלה, היא נהייתה כמ אחותי בחודשיים האלה. היא גם תמיד הייתה בשבילי, והכל.. אז אני רק צריכה לשאול אותה אם היא רוצה, והכל מסודר. היא חשבה לרגע ואמרה ״זה בסדר, אבל רק אחת.״ ואז חשבתי על שון …ואמרתי ״ועוד תנאי קטן , שאני אוכל לבוא פעם בשבוע ושון יכול לבוא אליי פעם בשבוע ושנוכל לדבר בטלפון״ ואז אמא שלי ושירי שאלו ביחד :״מי זה שון?!״ ועניתי להן ״מי שגורם לי להרגיש נאהבת…״ והורדתי את מבטי לרצפה. אמא שלי חייכה חיוך ענקי וחיבקה אותי חיבוק חם כזה, ואמרה שהיא מסכימה אם המנהלת מסכימה, והמנהלת שהייתה לידנו והקשיבה לשיחה ואמרה שבתור אמא שלו, היא מסכימה. למה לא ידעתי מזה? אמא של שון היא המנהלת.
איך למוזרה הזאת יצא בן מדהים? איך? טוב נו… מה בעצם אכפתלי ? נתתי לאמא שלי ולמנהלת חיבוק, על שירי הסתכלתי במבט של איכס , ורצתי לאלה וסיפרתי לה הכל. יצא שקצת בכיתי אבל היא חיבקה אתי וניחמה ואז אמרתי לה את מה שבאתי בשבילו :״מרשים שתבואי לגור איתייייי״ כבר כמה חודשים שאלה חולמת לעוף מהפנימייה הזאת, וסוף סוף יש לה הזדמנות!! שתינו קמנו מהמיטה בקפיצה והתחבקנו , כי אנחנו עומדות לגור ביחד !! (:
אמא שלי נתנה לי ולאלה שלושה ימים להתארגן , ארזנו הכל ביום אחד והשארנו כמה בגדים בחוץ. אני השארתי חולצה לבנה גדולה, גינס שחור קצר והמגפיים הצבאיות שלי , ואלה השאירה חולצה אפורה כהה גדולה ,גינס סגול קצר וכפכפים. ממש התרגשנו , סייצמנו לארוז ופתאום נשמעה דפיקה בדלת , אלה ואני אמרנו ״כןןןן" ביחד ואז, שון נכנס ואמר:״מוכנה ליום הכי טוב בחיים״ הסתכלתי על אלה, היא הנהנה ועל הפרצוף שלי נמרח חיוך ענק …
שון לקח לי את היד והתחיל לרוץ ולרוץ ולרוץ, עד שהגענו למקום שאפעם לא הייתי בו בתוך שטח הפנימייה, זה היה בית עץ כזה, נכנסתי אליו עם שון, והייה שם שולחן עם עוגת שוקולד עליו , היא הייתה קצת מקווצ׳צ׳ת הסתכלתי על העוגה ואז הסתכלתי על שום והוא אמר: העיקר הכוונה … לא? ״ צחקתי וחיבקתי אותו, הוא בתגובה נישק אותי ואמר : ״את יפה את יודעת?״ ואני עניתי לו :״עד לפני רגע לא היתי בטוחה בזה״ צחקנו והתנשקנו שוב ואז שון אמר : רוצה לאכול כבר מהעוגה?״ ועניתי לו: ״ברוורר״ אכלנו , ואז הוא התקרב אלייו ונישק אותי ואז הוא אמר: יאממיייי, שוקווולד (: ״ חייכתי חיוך ענק ואז שון אמר, בואי נישן פה על הבית עץ הזה הסכמתי ואז אמרתי לאלה שאני נשארת עם שון והיא לחשה לשון באוזן ואמרה לו ״שמור עליה״ והוא אמר ״סגור ״ חזרנו לבית העץ חבוקים כל הדרך , הגענו ושון הלך למאחורי העץ ואמר לי לעצום עיניים , כשפתחתי אותן, ראיתי אורות צבעוניים בכל מקום הסתכלנו בשקיעה ואז נרדמנו, כמו ילדים קטנים על בית העץ… התעוררי בקפיצה מחלום מפחיד, שון התעורר אחרי ושאל אןתי מה קרה ,
סיפרתי לו על מה שחלמתי , שאני ואלה נכנסות לכיתה וכולם מסתכלים עליי במבט מפחיד, ואז עובר השיעור הסיוטי וילד אחד בא אלי ומתקרב והוא מנס לנשק אותי , ועכשיו התעוררתי. שון אמר שזה רק חלום והוא ישאר שלי לתמיד ושניפגש פעם בשבוע ולא יקרה כלום, ואז הוא אמר לי :״ אויש שכחתי , תעבירי לי את התיק רג עמית.. ״ העברתי לו את התיק והוא הוציא משם קופסא, ואמר: עמת , אהובתי ״ בזמן הזה הוא פתח את הקופסא, בתוך הקופסא הייתה צמיד קמעות שהקמעות שהיו עליו היו : a,s, עץ, כתר, לב, מנעול ומפתח.
הוא המשיך לדבר: את מבטיחה להישאר שלי בכל זמן שאת לא פה, גם אם מגיעים מכשולים ובעיות?״ ישר קפצתי עליו בנשיקה ענקית , והוא אמר : ״אני ייקח את זה ככן , נכון?״ הנהנתי וחייכתי, שמתי את הצמיד על היד וחזרנו לישון.
בבוקר אחר ששון ןאני התעוררנו שמענו צעדי ריצה, וגילינו שזו אלה, היא צעקה אלינו ״עמיתתתת שוווווןןןןןן רדו, אמא שלך פהההה.״ צחקנו מהסיטואציה ואז נפל לנן האסימון, נפרדים היום. הצחוק הפסיק בבת אחת , ירדנו מבית העץ, הלכנו לחדר בשתיקה. המזוודה של אלה כבר הייתה באוטו של אימי והיא חיכתה לי בכניסה. שון עזר לי לסחוב את המזוודה , ושהגענו לשביל הכניסה, אמרתי לו ״אתקשר כל יום, ואנחנן ניפגש כל שישי, אין בעיות נכון?״ ניסיתי לחייך , אבל במקום זה, גוש הדמעות שחנק לי את הגרון יצא החוצה והדמעות התפרצו בשנייה. מי היה מאמין שצינור הדמעות כ קרוב ללב?
תגובות (2)
תמשיכי
תמשיכיי אבלללללללל עבר חודשש