אחרת- פרק 4 | משוואת סרטן.

״מה את בדיכאון?״ נכנס דין בשערי הקליניקה כשחיוך מאושר על פניו, הוא התיישב בספסל המרופד והקבוע שלנו ופרס את ידיו על משענתו.
״דיכאון עושה קמטים.״ עניתי בחוסר חשק והוצאתי את מכשיר הסמארטפון שלי מהכיס.
״אם ככה את תיראי כמו סבתא שלי בקרוב מאוד.״ הוא הרים גבה אחת והסתכל בפניי,
״אין לך משהו יותר טוב לעשות חוץ מלהציק לחולי סרטן גוססים?״ רטנתי והוא צחק, ממשיך להסתכל בפניי ואני בפניו, לא פעם אמרתי שהן רגילות, אין בהן שום דופי ומיום ליום האמירה שלי מתחזקת.
״א- גם אני חולה סרטן,״ הוא אמר בקטנוניות, ״ב- מי אמר לך שאת גוססת? יש לך עוד המון לעבור עד שתעלי למעלה נשמה שלי.״ מיהר להרגיע ותחב אחת מידו אל כיס המכנס שלו,
״זה מתפשט, עכשיו זה בכליות.״ התוודיתי ודין הנהן בהבנה, ״כן…״ נאנחתי.
״אז למה את מתנהגת כאילו את מתה?״ הוא שאל בחוסר הבנה והתעורר בי הצורך לחבוט בו.
״מה?״ שאלתי בכעס, הוא הסתכל עליי בחוסר אונים ואני בתגובה נעצתי בו את מבטי.
״הרגשת את זה?״ שאל וצבט את ידי, פלטתי אנחה קטנה של כאב, ״אז את בחיים. למה את בוכה כאילו שאת לא?״ המשיך והפעם תורו היה לנעוץ מבט. שתקתי, הוא דיי צודק כשחושבים על זה, לא אתפלא אם בעולם הבא, בהנחה שיש אחד כזה אני פשוט ארבוץ כל היום יחד עם קופסת גלידה ואתלונן על כך שלא הספקתי כלום.
״שתוק טוב.״ מיהרתי להשתיק אותו והוא צחק.
״אני את שלי אמרתי.״ הוא הרים את ידיו והכה בעזרתן את ירכיו.
״דניאל אבו.״ האחות קראה בשמי ומיהרתי להיכנס אל חדר הטיפולים,
״תחכה לי שאסיים את הטיפול?״ שאלתי את דין בחוסר ידיעה מוחלטת למה עשיתי זאת, הוא הנהן וחייך אלי חיוך רחב וחושף שיניים.

״שבי.״ ביקש דוקטור רובינשטיין והצביע על כיסא שהוצב מעבר לשולחן העבודה שלו. ״התקשרתי לאמא שתבוא לכאן, יש לנו כמה נישאים לדבר עליהם.״ הוא פתח בשיחה, ״איך את מרגישה?״ התעניין, מתה. אני מרגישה מתה.
״מקסים.״ חייכתי, החלטתי לתת לו לבשר לי את הבשורה כדי שלא אסכן את עבודת האחות ההיא. ״אפשר להתחיל בטיפול?״ שאלתי בתקווה לתשובה חיובית.
״נחכה לאמא שלך ואז נתחיל הכל, יש כמה דברים שאני רוצה ללבן קודם.״ אמר בנימה מתנצלת, ״או, בדיוק בזמן.״ הדלת פתח. ואימי עמדה בכניסה, היא נראתה זוהרת, היא הסירה את משקפי השמש מעינייה, יצא לי להסתכל עליה, יש לי אמא מהממת, היא פשוט יפה.
״טוב אז ככה,״ דוקטור רובינשטיין הרצין את פניו וכחכח בגרונו. ״סוג הסרטן של דניאל לא מגיב לטיפולים והופך אגרסיבי יותר, הדם שולח גרורות גם לכליות ולכן אנחנו צריכים לבנות תוכנית טיפול חדשנית שתועיל יותר מקודמתה ותקדים תרופה למכה במקרה של התפשטות לאיברים חיוניים נוספים. הטיפולים יהיו בתדירות גבוהה יותר וסביר להניח שתצטרכי להתאשפז בבית החולים לכמה ימים, אנחנו נתחיל בטיפולים כבר בשבוע הבא.״ הוא הסביר במהירות ולהפתעתי הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. אמא נראתה מופתעת,
״מה יקרה אם אבחר לא לעשות את הטיפולים?״ שאלתי בחשש,
״תפסיקי לדבר שטויות, אנחנו מעשה כל מה שנוכל ונבצע את מה שתגיד לנו.״ מיהרה אמא להשתיק אותי ונתנה לדוקטור רובינשטיין אישור על מה שעתיד לקרות לי.
״אמא…״ ביקשתי ממנה, ״מה יקרה אם אפסיק את הטיפולים?״ חזרתי על שאלתי והיא נאנחה.
״הסרטן שבכליות ישלח גרורות לכל האיברים האחרים, בתוך פחות משנתיים…״ הוא עצר את דבריו ונתן לי להבין לבד מה עתיד לקרות לי.
״תודה דוקטור,״ אמא מיהרה להעביר נושא, ״דניאל חכי בחוץ אני רוצה לדבר איתו ביחידות.״ היא ביקשה ועשיתי כדבריה, שלחתי לרופא חיוך מתנצל ויצאתי מהחדר.
העפתי מבט על הספסל, דין לא ישב שם. הוא כנראה נכנס לטיפול. התיישבתי ובהיתי בפינת החדר, היה שם ילד קטן ששיחק בקוביות, חייכתי. למען האמת אני לא אחת שמסתדרת עם ילדים קטנים, אבל הילד שבונה היום מגדלה קוביות,מחר יבנה בניין ומחרתיים עיר שלמה.
״היי,״ דין הצטרף אליי, הוא נראה חלוש ושיערו הפך מעט דליל מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה,
״היי,״ חייכתי אליו. ״איך היה?״ שאלתי מתוך נימוס, אני יודעת שהטיפולים הם קשים, קשים מאוד.
״העיקר שהיה,״ ענה וחייך חיוך קטן, ״סיימת?״ הוא שאל בפליאה והצביע עם סנטרו על חדר הטיפולים הקבוע שלי.
״בונים לי תכנית חדשה, אני אהיה מאושפזת או משהו לא הבנתי כל כך.״ שיקרתי, לא התחשק לי לדבר על זה. ״איך אתה נוסע הביתה?״ העברתי נושא, הוא לא ענה, רק שלף את מפתחות הרכב שלו מהכיס. ״חכה רגע,״ ביקשתי.
״אמא אני נוסעת לעבודה,״ התפרצתי לחדרו של דוקטור רובינשטיין והיא הנהנה, ״נלך?״ שאלתי אותו, הוא הביט בי בפליאה,
״נלך לאן?״ שאל בחוסר הבנה,
״כל מקום שהוא לא פה.״ אמרתי והוא גיחך וקם מהספסל.

״היי אבי,״ התקשרתי לבוס שלי והוספתי גם שיעול, ״אני ממש לא מרגישה טוב, אני לא אגיע היום לעבודה.״ בישרתי לו ודין צחק מהצד, סתמתי את פיו בעזרת ידיי והוא נתן לה נשיכה קטנה,
״כן כן בטח, תרגישי טוב.״ אני הזדהה איתי וניתק את הטלפון מיד אחר כך.
״חיה!״ הקצנתי את נשיכות של דין ונשקתי למקום בו נשך אותי.
״לאן נוסעים?״ שאלתי ודין רק חייך חיוך ערמומי והגביר את עוצמת קול הרדיו,

״הגענו.״ בישר, הנסיעה ארכה כמעט עשרים דקות וברוב מהלכה התווכחנו מי יותר יפה, מיילי סירוס ששיריה התנגנו ברדיו, או ריהאנה.
״מה אתה עושה? אני עובדת פה!״ צחקתי והוא אחריי.
״גם ככה את גוססת מה אכפת לך לעשות בלאן לפני?״ הוא שאל ודומם את המנוע.
״חשבתי שיש הרבה זמן על שאני אעלה למעלה.״ עניתי בקטנוניות, הוא צחק. הוא פחות מציק ממה שחשבתי שהוא.
״בואי בואי נלך לאכול משהו אחר.״ הוא התפשר ואני יצאתי מהרכב.
״רגע… זה דייט?״ שאלתי בתחמנות והוא שם את משקפיי השמש על ראשו.
״אתה רוצה שזה יהיה דייט?״ הוא המשיך באותו קו שהתחלתי בו,
״אתה רוצה שאני ארצה שזה יהיה דייט?״ חייכתי, הוא כמעט השכיח ממני את העובדה שאני גוססת כשהזכיר לי אותה בכל חמש דקות.
״את רוצה שאני ארצה שאת תרצי שזה יהיה דייט?״ הוא המשיך ואני צחקתי, הסצנה הנדושה בכל סרט אפשרי.
״בוא כבר.״ קראתי והוא לחץ על כפתור שינעל את דלתות הרכב.

״די כבר לרחם על עצמך!״ הוא צעק ברחבי המסעדה,
״לא אני ביקשתי מחלה סופנית אתה יודע!״ צעקתי חזרה, הוא הכעיס אותי, וכל הקסם שהיה בו נעלם ברגע אחד.
״אז את גוססת זה אומר שאת צריכה להסתגר כל היום בבית ולבכות? צאי מזה כבר! יש אנשים שיש להם שנים את המחלה והם מאושרים, אצלך היא פחות מחודש ואת בוכה. יואו!״ רטן, ״בגלל שאת גוססת את לא צריכה לצאת ולעשות עם עצמך משהו!״ המשיך. זרקתי את המזלג על הצלחת ולקחתי את בקבוק הקולה, הצמדתי אותו לשפתיי ולגמרי ממנו לגימה ארוכה.
״די כבר להגיד שאני אמות ושאני לא יודעת מה! אני פה אתה רואה אותי?״ נופפתי בידי מול פניו והוא נשען אחורנית בכיסא וחייך. ״מה אתה מחייך?״ שאלתי בחוסר סבלנות.
״אז גם את חושבת שלא תמותי? אני לא המשוגע היחיד?״ הוא שאל וגרם לי לחייך,
״בינתיים אני לא מתה.״ מיהרתי לקטול אותו, ״חוץ מזה שגם אתה גוסס איתי.״ צירפתי אותו אל משוואת הסרטן שבניתי- אני פלוס סרטן שווה מוות.
״אולי, אבל אני לא נותן לזה להשתלט עליי, אם אני אמות לפחות לא ידיעה שהייתי דיכאוני ברגעים האחרונים שלי.״ הוא אמר ולגם גם הוא מבקבוק השתייה שהיה על השולחן.
״אני לא דיכאונית!״ מיהרתי להגן על עצמי, אני האחרונה שאפשר לקרוא לה דיכאונית, אולי בזמן האחרון אין לי מצב רוח אבל הדרך להיות דיכאונית עוד ארוכה.
״אם את אומרת…״ ענה בהיסוס, טוב אולי אני קצת דיכאונית, אבל אני לא אמות ככה. אני מקווה בכל אופן…