אחרת- פרק 3 | כיוון.

״דניאל!״ שמעתי את מנהל העבודה קורא בשמי בכעס.
״כן אבי.״ עניתי באדישות, הטיפולים סוחטים ממני את כל הכוחות שלי. שקלתי להפסיק לעבוד אבל אני אוהבת את זה.
״פעם שנייה כבר שמתלוננים על שיער במנות! תאספי אותו!״ הוא המשיך לצעוק ולחיי האדימו.
״מה אתה רוצה ממני? תגיד לטבחים שלך!״ צעקתי חזרה. לא ידעתי איך השיער אמור לנשור, זאת אומרת ייפול לי בבת אחת או בשלבים. אני מודעת לעובדה שיכול להיות שזו סתם נשירה ואני היסטרית. ״בכל מקרה בדיוק סיימתי משמרת, נתראה מחר.״ נרגעתי כמה שניות לאחר מכן והנחתי את הסינר על שולחן המטבח. ״אם הגישה הזאת את יכולה גם לא לחזור!״ הוא צעק מאחורי.

״היי בית.״ אמרתי בקול גבוה כשנכנסתי הביתה, הבית היה שומם, אני אוהבת שקט. הוא מרגיע ומאפשר לחשוב על עצמך רגע, החלטות שתרצה לקבל ומה תעשה עם עצמך בעתיד. לפעמים כשאני לבד אני מדמיינת לעצמי איך אכיר את בעלי לעתיד ונתאהב כמו בסרט קיטשי ודביק שמשדרים בטלוויזיה בכל סוף שבוע, שאבכה בגללו והוא יבוא ויפתיע אותי עם זר פרחים ומחווה רומנטית ומרגשת. צלצול טלפון קטע את מחשבותיי. ״מה אמא.״ עניתי חסרת סבלנות, יום מתיש עבר עליי ותכננתי רק לצנוח למיטה לשינה מפנקת ומלאת חלומות.
״היי דניאלי, הכנתי ספגטי הוא נמצא במקרר, חממי לך.״ היא ביקשה ופערתי את פי.
״לא הכנת לאכול מאז שהייתי בת שמונה נראה לי. את חולה?״ עניתי בהפתעה מוחלטת והיא צחקה מהצד השני של הקו.
״אנחנו בתקופה קצת לא נורמלית, חשבתי להחזיר קצת מהמנהגים של פעם.״ אמרה בעדינות וחייכתי חיוך קטן ומרוצה, אני דיי קשה איתה. היא גם כמוני לא יודעת איך מתמודדים עם המצב ואני עוד יותר מקשה עלייה. אני לא תומכת בה לחלוטין, עליה לזכור שאני כבר לא רקדנית הבלט הקטנה שלה, אבל בכל מקרה, גם אני אוכל לתרום קצת לניסיון החדשני הזה שהיא מנסה ליזום.
״טוב אימוש, לאביו.״ אמרתי וניתקתי את השיחה. ניגשתי למקרר והוצאתי את הסיר השחור ממולא הספגטי.
״היא קצת שכחה איך מכינים אותו…״ אמרתי ותחבתי מזלג אל תוך הסיר, הספגטי היה מבושל למחצה אבל העיקר שהיו לה כוונות טובות.
–
״היי דוקטור רובינשטיין.״ אמרתי בחביבות כשנכנסתי למשרדו המפואר בקליניקה הומת האדם.
״דניאל.״ הופתע, ״יש לך תור היום?״ עיין במסמכיו וכיווץ את גבותיו כלא מבין.
״לא, רק באתי לאסוף את התרופות שלי. נתראה מחר.״ הסברתי והוא חייך בהקלה, נראה שהפרעתי לו באמצע משהו חשוב שכן נשימתו נעתקה ברגע שרגלי דרכה במשרדו.

״דניאל,״ נתקלה בי אחת האחיות ונראתה לי מוכרת באופן מחשיד.
״זו אני.״ השבתי בהתחכמות כיוון שלא היה לי מושג כלל מה היה שמה.
״אני כל כך שמחה שאת מקבלת את זה ככה, אוי כמה דאגתי לך!״ חייכה אליי חיוך רחב ולא הבנתי מה פשרו.
״תני לי כיוון…״ אמרתי בגבות מורמות ופנייה הלבינו והאדימו מיד לאחר מכן,
״לא דיברת עכשיו עם דוקטור רובינשטיין?״ היא שאלה בפליאה והלחיצה אותי עוד יותר, לא הבנתי מה קורה פה, אני די שולטת בכל מה שקשור אליי והמחלה לוקחת ממני את רוב הדברים הטובים שבי.
״דיברתי, אני לא מבינה איך זה קשור…״ התחלתי להריץ מחשבות בראשי על מה שיכול לקרות לי, אולי הסרטן החמיר, משהו קרה, לא ידעתי מה לחשוב בכלל.
״אולי כדי שנשאיר לדוקטור לדבר איתך. אני ממש לא מבינה בכל הדברים האלה.״ היא מיהרה לסגת מדבריה והעבירה יד חוששת על גבי.
״את אחות לא? בטח שאת מבינה. מה קורה פה?״ כעסתי והיא בתגובה לקחה נשימה עמוקה,
״אולי כדאי שתשבי.״ היא הציעה ועשיתי כדבריה, ״התוצאות של הטיפול האחרון של הגיעו, סוג הסרטן שיש לך לא מגיב לטיפולים והוא ממש להתחזק ולשלוח גרורות גם לכליות. דוקטור רובינשטיין עובד ברגעים אלה על טיפול חדשני בשבילך, הוא יעשה הכל כדי שתצאי מזה.״ היא החזיקה בידי ובישרה את הבשורה.
״את יכולה לסלוח לי?״ ניתקתי את ידי מידה בגסות ויצאתי מדלתות הקליניקה.
ישבתי בספסל באמצע רחוב שלא זכרתי את שמו, למען האמת לא זכרתי דבר. הסתכלתי על הרחוב, מזרקה, יונים שעפות כשילד קטן רץ להבהיל אותן, גבר במכונית צופר לזה שלפניו ואישה מבוגרת שאוספת בקבוקים בעלי פיקדון לתוך שקית גדולה. אף פעם לא שמתי לב לדברים האלה קודם, הם הרגישו לי קצת מובנים מאליהם, למי לא היה ברור שהמזרקה הזאת תעבוד גם מחר, שהיונים ימשיכו להגיע אל אותו מקום בדיוק והפעם יהיה תורו של ילד אחר להבהיל אותן, שהכביש ימשיך להיות סואן והומה והאישה תמשיך לחפש אחרי בקבוקים שווי ערך לשלושים אגורות.
״ילדונת הכל בסדר?״ ניגשה אליי אישה צעירה בעלת שיער אדמוני ופרוע.
״מקסים.״ חייכתי חיוך ספק משכנע וקמתי מהספסל, מחפשת אחרי מקום מרכזי ממנו אוכל להזמין מונית את הבית הגדול והריקני שלי.

״היי בית.״ אמרתי בפעם השנייה להיום, הפעם מצב רוחי היה ירוד אפילו יותר מקודמו.
״היי אחות, מה קורה?״ אמר אביב מתוך נימוס, עדיין לבוש מדים וראשו עסוק בטלוויזיה ששידרה סרט כלשהו בו לא התעמקתי. נשקתי לראשו ועליתי לחדר, מקלחת ארוכה ומחממת זה מה שאני צריכה כרגע.
כשיצאתי מהמקלחת, חיכתה לי בקשת חברות מדין בפייסבוק, הוא די מציק כשחושבים על זה אבל לא נשאר לי הרבה זמן אז אני משתדלת להיות אדם טוב יותר. פתחתי את הלפטופ שלי, ותהיתי אם לשלוח לו הודעה. רציתי לדעת איך הוא מתמודד עם הסרטן, מה הוא מרגיש בנוגע למוות שמין הסתם קרוב אליו יותר מלכל אחד אחר. כנראה שהוא קרא את מחשבותיי כי הוא שלח הודעה בעצמו. הוא שאל מה איתי ואיך אני מסתדרת, סיפרתי לו שכנראה יפטרו אותי מחר ושהימים האלה לא פשוטים בשבילי. -בכל מקרה, אני כאן אם תרצי משהו.- שלח הודעה והוסיף מספר טלפון. -תודה, אני חושבת…- השבתי וסגרתי את המחשב.
המחשבות על מה שעתיד לקרות לי לא איחרו לבוא גם בשעות הקטנות של הלילה, גם אחרי שהפצרתי בהן להסתלק ולתת לי לישון בשקט הן לא עזבו. שמיכת פליז מחממת עטפה את גופי ועצמתי את עיניי, ״יהיה בסדר.״ לחשתי לעצמי בטון שכמעט ושיכנע אותי, גיחכתי לעצמי ופתחתי את מחשב בשנית, פותחת קובץ וורד ומתחילה להקליד מה שעל ליבי, מילים שיצאו ונראו לי טיפשיות, לא אכפת לי, יקראו את זה רק כשאני אמות, לא אהיה פה אם יצחקו עליי.