אחרת פרק 17

הייתי כמעט רדומה כשקול צלצול נשמע "מי זה כוסעמק?!" רטנתי ועניתי לטלפון .
עדן: היי מה קורה?.
אני(מתאפקת לא לומר שהכל חרא): הכל בסדר איך את?.
עדן: מעולה, מה עושה?.
אני(מנסה לא לומר "מתאפקת לא לחתוך את הוורידים "): שומעת שירים ואת?.
עדן(נשמעת כמו פרסומת זולה ומדברת במהירות): מתכוננת למופע שלי שהזכירך עולה 25 שקל שיהיה בהיכל התרבות ביום חמישי ואם לא תבואי אליו אני ארצח אותך.
אני(בטון אדיש): אהה.
עדן: את מבינה שאני רצינית נכון?.
אני: את מבינה שבלי קשר לאיומים המאוד מאוד נחמדים שלך אני בא למופע נכון?.
עדן: רק רציתי לוודאות.
אני: טוב, ביי חמודה.
עדן: ביי מאמי.
חזרתי למיטה שלי נותנת למחשבות להציף אותי, מחשבות כואבות ודוקרות, מחשבות אפלות וקודרות, המחשבות הרגילות שלי. הטלפון המעצבן שוב צלצל, נאנחתי ועניתי.
אמיר: מה קורה?.
אני(יש הוא התקשר! יש!): סבבה איך אתה?.
אמיר: מצוין. רציתי לשאול אם תרצי להפגש.
אני(ברור שאני רוצה להפגש איתך! איך אפשר שלא?!): בטח, למה לא?.
אמיר: אז נוח לך שנפגש בגן יהושע?.
אני: סבבה. ב5 ככה מחר נגיד?.
אמיר: סבבה. ביי מתוקה.
אני: ביי.
חיוך ענקי עלה על פניי. תחושת האושר שהייתה לי בצרפת חזרה ובענק. נכנסתי לפייסבוק ובקיר שלי היה כתוב מפיטר "אני מתגעגע עלייך פסיכית קטנה שלי" והמשכתי לחייך. אולי בכל זאת אשרוד את בית הספר…. יום למחרת כשחזרתי לאותו המקום השנוא עליי כל כך, כל השמחה נעלמה כלא הייתה. כל הילדות עם הפנים המאופרות בכבדות מדי, הבגדים הקצרים מדי והחיוכים מפלסטיק בחנו אותי והתחילו לצחקק ביחד עם הבנים שנראו כמו בובות. "היי מטומטמת!" אמרה אחת הפקאצות התעלמתי ממנה, כמה שרציתי לצרוח עלייה אבל זה לא יעזור זה רק יזיק לי. מייק התהלך עם בת שרק לפני שבועיים הוא היה מלכלך עלייה חופשי וזה רק גרם לתחושת הגועל שלי לגדול