אחרי כל השנים

ניפגשנו בחתונה של חבר. אני בגיל שחברים מתחילים להתחתן.
אני זוכר את הרגשות שהיו לי לפני החתונה הזאת. ספק התרגשות עצומה בשבילו, ספק פחד מחריד בשבילי. פחד שאראה אותך שוב. זו שפגעתי בה כל כך, זו שפספסתי.
חודשים של אימונים בחדר כושר ומכופתרת ופפיון צבעוני (אני הכי מקסים שיש!) סידרו לי כמה רגעים של ביטחון למקרה שאראה אותך בחתונה. וידעתי שאראה.
ואז הגעתי לשם, אמרתי שלום לכולם, נצמדתי לבר כמו בחור בן 22 שנצמד לקולומביאנית בטיול בפעם הראשונה. ואז ראיתי אותך, 5 שנים שלא ראיתי אותך. ראיתי איך השנים השפיעו עלייך, עליי. אני קצת יותר מחוספסף, העיניים שלי כבר ראו דבר או שתיים, איזה שערה או שתיים כבר לבנות. ואת, עדיין בלונדינית, עדיין זוהרת, אבל גם את לא מה שאני זוכר, משהו בך כבה כשראית אותי שוב. אני לא יודע אם פשוט החיים שעברו עלייך כל השנים האלה, או אני עשו לך משהו בעיניים שפעם יכולתי לבהות בהם שעות. כמה פעמים שכבנו במיטה ודימיינו איך החיים שלנו יהיו כשנהייה בני 26, כמה פעמים היינו בטוחים שזה יהיה לנצח. שנאהב לנצח. וכשנפרדנו, כמה פעמים שכבתי במיטה משתגע מהמעגל הזה שאף פעם לא סגרתי איתך. אני לא מושלם, עשיתי טעויות איתך, והרבה. ולבסוף הבנת שדיי. זה לא סיפור עצוב, זה לא סיפור על כמה עדיין אני אוהב אותך. זה סיפור על מה שהרגשתי כשראיתי אותך שוב.
בין כל האנשים בחתונה הזאת, החלפנו מבטים ואת הסתכלת הצידה. החלטתי להיות הבוגר ולבוא להגיד שלום – "עבר מספיק זמן" חשבתי לעצמי. באתי אלייך נגעתי לך ביד ואמרתי לך "היי", עם חיוך, "מה שלומך?". באמת התרגשתי לדבר איתה, סתם לדעת איך עברו עלייה השנים האלו. אני יודע שאת עובדת במקום מצויין. שיש לך קשר כבר כמה שנים. ואני הכי שמח בשבילך! ובאמת רציתי שתדע את זה. וכל מה שהיא ענתה היה "היי", והסתובבה.
אולי לא עבר מספיק זמן, אולי אף פעם לא יעבור מספיק זמן. אבל הדבר שהכי הפתיע אותי בכל השורות האלה שכתבתי. שלרגע אחד, אפילו קטן – לא הרגשתי כלום, לא הרגשתי אהבה. "ברור טיפש עבר 5 שנים למה שתרגיש" בטח עובר לכם בראש. זה פשוט, שאת היית הכל בשבילי. את היית האור שלי, את היית התמריץ שלי לחיים, הרצון שלי לחיים, השמש והכוכבים, הטוב והרע, הסם הממכר. את היית האישה שלי. האהובה שלי. ואיך שעם כל האהבה הזו, לא הרגשתי כלום.
אני רואה את הסיפור שלי כמשהו מעודד, אבל גם קצת מפחיד. מהמתקשים בינינו, מהפרודים שבינינו, ומאילו שמתמודדים עם אובדן – זה מעודד, מאוד. כי בסוף לא משנה מה, זה יעלם וזה יפסיק לכאוב. גם אם זה ייקח 5 שנים. ומצד שני, זה גם מפחיד. איך יכול להיות שאת? את שהיית העולם שלי היא פשוט עוד אחת שאני הכרתי פעם. איך יכול להיות שאת, שהלב שלי היה מוצף אהבה אלייך. היום אין שם באמת כלום. לא במובן רומנטי לפחות לא במובן ריגשי.
נקודה למחשבה, האם האהבה שלנו היא פשוט תוצאה של הרגע? של הנסיבות? של הסביבה? או שבכל רגע נתון באמת אפשר לשנות הכל ועם הזמן האהבה הזאת תהפוך לכולם. האם כשאנשים אומרים – "אני אוהב אותך לנצח", הם בעצם אומרים משהו שבמודע או לא, בחיים לא יהיה נכון?