אחרי הכל, עצב הוא עצב, ודמעה היא דמעה.

כשאני בוכה?
נדמה כי השמיים נופלים ואין עונה לצעקתי.
וכשאבא בוכה?
אין קול לבכיו, הוא אינו מיבב כמותי, הוא רק מושך באפו.
וכשאני בוכה?
מטה הקרקע תחתיי, ליבי מאיים לעצור פעולתו ונדמה כי לעולם לא אפסיק לבכות.
אבל כשאמא בוכה?
דמעותיה אינן מספיקות לזלוג על לחיה, הן נעצרות על סף עיניה ונמחות תוך שניות ספורות.
אך כשאני בוכה?
עולמי חרב, נדמה כי יגוני ישאר לעולמי עד ולנצח אשאר אומלל.
לכן איני מבין.
מה ההבדל ביני לבין הוריי? מדוע הם לא בוכים כמוני? מדוע מכריחים את דמעותיהם להישאר במקומן ולא לזוז?
למה שלא ישחררו את רגשותיהם וישאו קול אל השמיים, יאמרו את אשר על נפשם?
למה שכל כך כואב מכריכים הם את עצמם לאסוף את השברים ולא להתייפח למספר דקות בלבד?
מדוע מתעקשים הם להיות מבוגרים ולו לרגע קט חוזרים להיות ילדים קטנים?
יהיה אשר יהיה, לעולם לא אבין את הגדולים, כי אחרי הכל עצב הוא עצב ודמעה היא דמעה.
ובכי היא רק אחת מימליון דרכים בניסיון להפיג את הכאב. ועל זה לעולם לא ישפטו אותך.