אחרי הכל ננצח- פרק 2

נקודת מבט אוריאן:
"כולם הבינו מה המטלות שלה בבית הספר?" אדל שאלה. בית ספר למפונקים, יש לנו מטלות,כתיבה, נקיונות, כדי לגרום לנו להתרגל לחיים אחרים, לגרום לנו להפסיק להיות מפונקים, להיות רגילים לעולם אחר, לעשות משהו חדש.
"כן, המורה אדל" אמרנו כל הכיתה ביחד. העיניים שלי סרקו את הכיתה, רוב הבנות הן מפונקות ושחצניות.
הבנים נראו טוב יחסית, סטוציונרים, כרגיל הכסף גורם לך להשתנות.

נקודת מבט אלין:
"קומי פרינססה, יש לך בית ספר" שמעתי את קולו המעומם של יהב.
"עוד כמה דקות, לא ישנתי טוב בלילה היו לי סיוטים" מלמלתי בשקט.
"על מה?" יהב שאל, מה שאני אוהבת ביהב, זה שאני יכולה לספר לו הכל, לפעמים, הוא לא יכעס ולא ישתגע בגללי כל עוד זה לא קשור לבנים.
"חלמתי על אמא, שהיא מתה בגללי, שוב" אמרתי בשקט והתיישבתי על המיטה. יהב התיישב מולי וחיבק אותי. אני הכי אוהבת את הרגעים האלו, שהוא מחבק אותי, שהרגשות שלנו מדברים במקומינו.
שלא צריך מילים כדי להבין אחד את השנייה.
יהב הוא אח מגונן אבל הוא יודע מתי אני ילדה גדולה ויכולה להסתדר לבד.
יהב הוא גם החברה הכי טובה שלי, בחיים לא היה לי חברה אמיתית, פחדו ממני תמיד, זה עצבן אותי.
יהבלא שופט אותי רוב הזמן. הוא יודע שאני אמיצה לא פוחדת מכלום, בגלל זה הוא גם נותן לי מעט חופש לעצמי. בלי כל הדאגות שלו.
כשהייתי קטנה יהב שלח אותי ללמוד אומנויות לחימה, גודו, קארטה ואיגרוף.
כך שאני יכולה להגן על עצמי.
קמתי מהמיטה אחרי חמש דקות שאני שקועה בחיבוק של חהב.
נכנסתי למקלחת, צחצחתי פנים ושטפתי פנים.
לבשתי את בגדיי בית הספר, יש לנו תלבושת מלאה.. חצאית וחולצה.
יצאתי מהחדר וסירקתי את שיערי. השיער הוא הנקודה הרגישה אצלי ביותר, לפי השיער אני קובעת את מצב הרוח, דבילי אבל נכון.
נעלתי נעליי אולסטאר שחורות וחרדתיי למטה.
לקחתי שקית שוקו מהמקרר ויצאתי לכיוון האוטו של יהב.
יהב לבש את המכנס שמנת לבן של הבנים עם חולצה כחולה מכופתרת.
הוא ענד שרשרת של מגן דוד ובושם הטיטניום נדף ממנו.
"נזוז אחות שלו?" יהב אמר בחיוך וענד משקפי שמש השחורים שלו.
"מת על הפוזה אה אח שלו?" אמרתי ליהב בצחקוק והוא הנהן בראשו, ככה פותחים את תחילת השנה.
יהב נסע לכיוון בית הספר ועצר בחריקה איומה שגרמה לכולם להסתכל, אני הייתי נבוכה אני שונאת להיות במרכז העיניינים שהעיניים בוחנות אותך, יהב אוהב את זה.
"אני שונאת אותך לפעמים" מלמלתי ויצאתי מהרכב.
הוא צחק ובא לידי. הוא הניח את ידו על כתפי וחייך לכולם. כאילו הוא איזה מלכת יופי או משהו.
"מכוער תנחת" אמרתי והתקדמתי לכיתה שלי.
"סליחה איפה זה י5?" שאלתי את אחת המורות.
"תמשיכי ישר ואז ימינה" המורה אמרה והנהנתי בחיוך. את האמת? ההתרגשות עטפה אותי, פחד, התלהבות, חששות, אבל יהב פה למטה הוא שומר עליי כמו תמיד.
החזקתי בידית של הדלת, נשמתי עמוק, ספרתי עד שלוש.
בשלוש פתחתי את הדלת ונכנסתי.
"את בוודאי אלין מועלם" המורה אמרה בחיוך מזוייף.
"את בוודאי המורה החדשה שלי, לא נעים להכיר בכלל" אמרתי והתיישבתי במקום, עוד לא התילה השנה ואני כבר שונאת אותה.
"אני אוריאן" הילדה לידי אמרה בחיוך. בחנתי אותה, היא לא נראתה כמו השאר פה, היא נראת חמודה.
"אלין" אמרתי וחייכתי גם.
זאת התחלה של חברות?