"אחרי הכל זה אנחנו"-פרק 6

אדריאן כעס כאשר ראה את המספר העבודות שעשיתי, ציפה ממני בסך הכל שיעשה יותר כי איזו מעצבת בחירה עושה בסך הכל שלושה עבודות?!? רק אני.
ג'יין:"אולי תיתן לי צ'אנס? אני אעשה את זה תוך חמש ימים… בבקשה.
אדריאן:"את תעשי תוך חמש ימים עוד חמש עשר סקיצות ? מה שעשית בסך הכל שלושה!!
לא נראלי.. מצטער נראלי אני אקח במקום מרינדה".
ג'יין:"לאא! אתה יודע שאני המעצבת אופנה הכי מובילה , אל תיתן לי לפספס את ההזדמנות הזאת.
אתה יודע מה תן לי 24 שעות ואני אביא לך את התוצאות ישר על השולחן רק אל תיתן לי את הפיספוס".
כשאמרתי את זה חשבתי לעצמי, איך אני אעשה חמישהעשר סקיצות בתוך24 שעות שרק שלושה סקיצות שעשיתי במספר ימים.
אדריאן:"אל תזלזלי באשתי אבל אני נותן לך רק 24 שעות שעה יותר לא אכפת לי מצידי תהי במצב של חיים ומוות אקח את מרינדה".
ג'יין:"אתה לא תתאכזב ממני מבטיחה".
אחרי שהוא נתן לי צאנס אני קפצתי מאושר ,חייכתי לעצמי , פשוט הסתובבתי לי בעננים מאושר עד שנתקעתי בדלת ואז אני ואדריאן צחקנו.
ירדתי למטה ואני רואה סיימון עומד ליד המכונית עם המשקפי השמש שלו ,הג'קט השחור והפוזה של איזה "כוכב"; אני פתאום בגלל ההתלהבות עשיתי פוזה של "דוגמנית" וניגשתי אליו וכמו מטומטמת מחייכת ולא מוציעה הגה מפי.
סיימון:" איך הלך?"
ג'יין:" די טוב אני מעריכה… רק שאני צריכה להתחיל לעבוד מעכשיו ככה שאשמח מאוד שתיקח אותי הביתה".
סיימון:"עוד לא סיפרת לי מה העבודה שלך בכלל".
ג'יין:"מעצבת אופנה וסטיילינג וכל מה שקשור לאופנה אבל בגדול אני מעצבת אופנה .. למה אתה רוצה משהו ))?"
סיימון:"כן! בואי אקח אותך למקום מסויים אולי תקבלי קצת השראה".
הייתי מופתעת ממנו,בעצם אני תמיד מופתעת מכל דבר אז…בזמן שאני מקשיבה למה שהוא אמר שיחקתי לי בשיער כמו איזה סנובית.
ג'יין:" לא כלכך בא לי כח אני באמת צריכה להתחיל לעבוד; יש לי בסך הכל 24 שעות אחרת האדריאן שראית אז הוא ייקח את מרינדה זאת אומרת את אשתו במקומי לתצוגת אופנה שהוא רוצה להציג לקולוקציה החדשה".
סיימון הסתכל בפרצוף ממורמר ולא הבנתי למה.
ג'יין:"למה הפרצוף שלך ככה?"
סיימון:" סתם רציתי לקחת אותך למוזיאון קצת לתת לך השראה אבל החלטה שלך".
ג'יין:"טוב בסדר אבל לא הרבה זמן גם ככה אין לי מספיק זמן, רק תבטיח לי שתחזיר אותי כמה שיותר מוקדם!"
נכנסנו למכונית שלו ונסענו , במהלך הנסיעה נרדמתי עד שסיימון העיר אותי. הפעם סיימון לא מנע ממני לצאת מהמכונית ואני יצאתי ,אני רואה שלט של מוזיאון:"מוזיאון צבעים". הסתכלתי על סיימון ואני חושבת לעצמי מה אני צריכה לראות עכשיו צבעים ? מה אני לא רואה צבעים כל יום ? מה אני עיוורת צבעים? לא! אז מה הוא צוחק עליי..
נכנסנו למוזיאון אחרי שסיימון שילם עליי , וסיימון החל לי לחפור על כל תמונה ועל כל פסל שהיה שם , אך היתה שם תמונה אחת בצבע אפור עם נגיעות של צבעיי ירוק וכחול ודיי התרשמתי מהתמונה הזאת וישר יש לי רעיון לסקיצות.
סיימון:"איזו תמונה הכי אהבת תגידי? גם אני לא אהבתי את המוזיאון עד שאמא שלי לקחה אותי לכאן כשהייתי קטן".
ג'יין:"מה אתה קורא מחשבות שידעת שאני מתחששת מהמוזיאון? התמונה של צבע אפור ועליהם יש נגיעות של כחול וירוק , אני חושבת שיש לזה משמעות שמכל דיכאון או מכל עצב יש נגיעה של שמחה ושל שמיים וצמיחה צודקת?"
סיימון:" אולי))…ואת זה את צריכה להבין בדרך שלך".
אחרי שיחה כ-מרתקת עם סיימון, פתאום! דריה התקשרה אליי.