אחות של- פרק 17-

פרק 17-
מנקודת המבט של רוני-
זה
לא
קורה
נתנאל בוסקילה פאקינג מנשק אותי עכשיו ואני נהנית מזה?!?!
״נתנאל די״ מלמלתי ודחפתי אותו ממני. נעמדתי, מחזיקה בשפתיים שלי. אני לא מאמינה, פשוט לא מאמינה. הוא הסתכל עליי וכיסה את פניו עם ידיו.
״אני מצטער רוני..״
״לך אוקיי? פשוט לך״ אמרתי בשקט, הייתה לי סחרחורת. הוא נשם עמוק ויצא משם. נשכבתי על המיטה, משחזרת את הרגע הזה בראש. זה לא היה עם לשון, זה לא היה עם יותר מדי מגע, הרחקתי אותו בזמן. אבל.. בשלוש שניות האלה.. אני התנתקתי מהחיים. יואו זה לא נורמלי.
״איתי״ מלמלתי כשהתקשרתי אליו. שמעתי קולות של בחורות ברקע, קוראות לו.
״אה?״
״אני צריכה אותך, אתה יכול לבוא לבית שלי?״ שאלתי.
״אהה אני באמצע פה חיים שלי, לא יכול עכשיו, משהו חשוב?״
״לא משנה, לא צריך, ביי״ מלמלתי וניתקתי את השיחה.

מנקודת המבט של ענבר-
עמית סגר את הדלת והשעין אותי עליה. נשכתי בעדינות את שפתו התחתונה והידקתי את האחיזה שלו בגופי. אני כל כך צריכה אהבה, שזה מטורף. והוא נותן לי אותה. הרגשתי את ידיו מטיילות על גבי מתחת לחולצה. נישקתי אותו ביותר אגרסיביות, שיבין שהתשובה שלי היא ׳כן׳.
״ענבר?״ שמעתי את רוני מבעד לדלת. תפסתי בפניי של עמית וניתקתי את לשונו מלשוני באיטיות.
״כן?״ צעקתי. עמית נישק את צווארי.
״אני.. אני יכולה לדבר איתך?״ היא שאלה.
״די..״ מלמלתי בחיוך והרחקתי את עמית ממני. פתחתי את הדלת.
״עמית פה״ אמרתי.
״אה״ היא מלמלה.
״את בסדר? את חיוורת״ אמרתי והתקרבתי אליה.
״אני ממש צריכה מישהו לדבר איתו״ היא אמרה ותפסה בידי, מתחננת אליי עם עיניים הירוקות שלה.
״שנייה״ אמרתי ונכנסתי לחדר.
״ללכת?״ עמית שאל בחיוך. נשכתי את שפתיי והנהנתי.
״לא נורא״ הוא אמר בשקט ובחיוך והזיז את שיערי.
״פעם הבאה אף אחד לא יפריע לנו״ אמרתי בחיוך ונישקתי אותו.
״אממ.. ענבר?״ שמעתי את רוני מאחוריי. הסתובבתי אליה.
״הוא בדיוק הולך..״
״אני הולך״ הוא אמר לה בחיוך ויצא מהחדר שלי. התיישבתי על המיטה.
״מה קרה?״ שאלתי.

מנקודת המבט של איתי-
הגעתי לבית ספר באיזה הפסקה. ראיתי את גברת אשכנזיה ליד הלוקר שלה, נראית עצבנית.
״אהלן״ אמרתי ונשענתי על הלוקר שלידה. היא הסתכלה עליי.
״היי..״ היא אמרה וחזרה ללוקר שלה.
״את יודעת, צריך לפתוח אותו בשביל להכניס אליו דברים. אפילו אני יודע את זה״ אמרתי בחיוך.
״זה לא נפתח!״ היא אמרה בעצבנות ודפקה על זה. צחקתי והזזתי את היד שלה מהלוקר. נתתי ללוקר מכה בקטנה, והוא נפתח כמו כוסית. היא הסתכלה עליי.
״מוכשר״ היא אמרה בחיוך והכניסה את הספרים
״מה זה מה זה, זה היה ציניות?״ שאלתי.
״כי אני באמת מוכשר״ הוספתי בחיוך. היא חייכה וסגרה את הלוקר. בחנתי אותה שוב. היא אשכרה יפה. יענו, באמת יפה. מאוד יפה. יותר מדי.
״איך את?״ שאלתי וחזרתי לעיניים שלה.
״לגבי מה אתה שואל?״ היא גיחכה.
״אבא שלך, וכל זה״ אמרתי, נזהר במילים, שלא תברח לי שוב.
״ניסיתי לשכוח, תודה״ היא אמרה והסתכלה עליי במבט עצוב כזה, כזה שעוד מעט יבכה, ואני לא טוב עם דמעות, במיוחד לא אצלה.
״אם את רוצה אני יכול לסדר לך לפגוש אותו״ אמרתי.
״אני כל כך רוצה, אתה לא מבין כמה״ היא אמרה בשקט והסתכלה לצדדים.
״אבל אין לי מושג מה להגיד״ היא אמרה בחיוך עצוב. לא לבכות, בחייאת.
״אבא שלי ברח עם רוסייה זונה כשהייתי בן חמש״ אמרתי לה.
״אני שונא אותו, בחיי. שונא אותו על מה שהוא גרם לאמא שלי לעבור, שונא אותו על זה שהוא העדיף רוסייה מזדיינת על המשפחה שלי, שונא אותו על הכל. אבל אם הייתי רואה אותו, אחרי שאני אקלל לו תצורה, הייתי שמח״ אמרתי. היא חייכה.
״בחייאת ענבר, אני לא טוב בזה. אבל את צריכה את זה, לפגוש אותו יעשה לך טוב בנשמה״
״תבוא איתי?״ היא שאלה.
״עזוב, אני אבקש מעמית. תודה״ היא אמרה בחיוך והלכה משם.
כוסאמאמק, מה עמית?