אחד ועוד אחד- פרק 6

דן:
היא אפילו לא העבירה אלינו מבט במשך כל הערב. חברה שלה, שראיתי שמדברת איתה כשהם מאחוריי הדלפק, הייתה זו ששירתה אותנו במשך כל הערב. האמת שלא עשינו לה חיים קשים, בדרך כלל אנחנו הרבה יותר חארות. ליאור ואני דיברנו עליה כמה פעמים במשך הערב כשהשאר דיברנו על משחק או על בחורה. הסתכלנו עליה ועל המעשים שלה, הבטוחים. רואים שהיא נמצאת כאן כבר הרבה זמן. לא הבנתי למה הוא מתעסק בה כל כך הרבה, הוא אף פעם לא סיפר לי את הסיפור של שניהם. רק מתחילת י"ב הוא התחיל להתעסק בה הרבה יותר, בעבר כמעט ולא הייינו מדברים עליה.
יומיים אחר כך חזרתי לבית הקפה, זה כבר היה לקראת סופ"ש. בימי חמישי בית הקפה פתוח עד שעה חצות, ככה לפחות ראיתי בשלט. לא הייתי בו אף פעם למעט הפעם שליאור הביא את כולנו הנה, אבל זכרתי את הדרך טוב, וגם את הכתובת ככה שיכולתי להגיע אליה בקלות יחד עם הרכב. השעה הייתה כבר די מאוחרת, סביבות שמונה. נכנסתי לבית הקפה וביקשתי שולחן לשניים. חייכו אליי והפנו אותי לשולחן פנוי. היה די עמוס בערב. לא ידעתי בכלל למה אני שם. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע והגעתי לפה, מוצף במחשבות. אחרי שהשארתי למאיה את הפתק לפני יומיים, דבר שבדיעבד היה מאוד אסור לי, חשבתי המון. חשבתי למה עשיתי את זה. לא יכולתי להרגיש נעים עם מה שקרה כשהברזתי לה. רציתי לתת לה תשובות, תשובות שהאמת שאין לי. כשהשארתי לה את הפתק, בלי שליאור יראה, הרגשתי שאני מחויב לעשות את זה, לתת משהו קטן, להראות שכן אכפת לי. הכל עבד לפי התוכנית שלו וטוב, אבל זה פגע בה, ראיתי בעיניים שלה כשדיברתי איתה שזה פגע בה. הוא לא יודע שהשארתי את הפתק הזה, אני עובד תחתיו, אבל אני חייב, בשביל שאני ארגיש טוב. אני לא מניאק באופן כללי.
"היי," היא באה אליי בחיוך, "שניים?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה בחיוך.
"רק אחד," אמרתי לה בחיוך, "ואני אתחיל עם קפה הפוך. תודה." אמרתי. היא חייכה והנהנה בהבנה וחזרה לכיוון הדלפק. ישבתי והסתכלתי על בית הקפה, הוא נורא ביתי כשמסתכלים עליו ככה, ליאור לא טעה כשהוא אמר שיש למקום הזה תחושה ביתית נורא גדולה.
"בבקשה," היא אמרה שלוש דקות אחר כך, "עוד משהו איתו? עיתון.. ספר אולי?" היא שאלה. הסתכלתי עליה מופתע.
"ספר?" שאלתי.
"התחיל פרויקט חדש בבית הקפה. אימצנו את זה מכל מיני מסעדות שראינו, יש כוננית ספרים קטנה בסוף הר' של הדלפק, אפשר לקחת ספר ולהחזיר אותו. אנחנו מאמינים בזה שמי שיישב פה באמת ישאיר פה את הספר ולא ייקח אותו לעצמו."
"על מה את ממליצה?" שאלתי בחיוך.
"לא קראתי אף אחד מהם," היא צחקה, "עדיין. אם אתה רוצה, זה לבחירתך." היא אמרה בקולה הרגוע ופנתה לשולחן אחר. צחקתי והוספתי סוכר חום לקפה החם שהיא הגישה לי. עדיין לא ידעתי למה אני שם, למה אני יושב שם ומנסה לפתח איתה שיחה. אסור לי. ניסיתי להזכיר לעצמי שעות במוח שאסור לי, שאם אני אעשה את זה אני בוגד בחבר שבמשך השנים האחרונות הוא החבר הכי טוב שלי. אנשים מופתעים מזה שאנחנו החברים הכי טובים, הוא מאוד שונה ממני. אני לא מחזיק שלוש בחורות מהצד, אפילו אין לי אחת משלי. אני מנסה למצוא מישהי שאני אוכל להרגיש איתה שזה באמת מתאים לי, ואז אני נכנס לזה בכל הכוח. הוא תמיד מדייק בזמנים, זה אחד הדברים שאני הכי מעריך אצלנו, אני יכול לדפוק איחור של שעה ולא להרגיש שעשיתי את זה. אני אוהב את המקצועות שהוא שונא, אנחנו די משלימים אחד את השני. זוג יונים רק ששנינו גברים, ושנינו בקטע של בנות.
'גבר איפה אתה?' קיבלתי הודעה מליאור. אנחנו בדרך כלל יוצאים ביום חמישי, יש לנו מקום שהוא די קבוע. אמרתי לו שאני לא מרגיש כל כך טוב ונשארתי בבית. שונא לשקר, אבל חייב לשקר. הוא אמר לי שאני ארגיש טוב ושמשעמם פה בלעדיי. אמרתי לו שיזהר להתחיל עם בחורות שאין לו סיבה להתחיל איתן, והוא צחק ואמר שיש מי שישמור עליו.
"דן," שמעתי את הקול של מאיה מעליי. הרמתי אליה את מבטי בחיוך. חייכתי אליה וחיכיתי שתמשיך לדבר, "הכל בסדר?" היא שאלה. הרוך שלה כשהיא שאלה את השאלה הזו גרם לי לצמרמורת.
"כן בטח," חייכתי אליה, "סתם קצת לא בפוקוס." היא הנהנה אליי והתחילה ללכת לכיוון הדלפק. חייכתי לעצמי חיוך מטומטם כי נהניתי מתשומת הלב שלה. זה הרג אותי. אני לא אמור לשמוח משום דבר שהבחורה הזו עושה בשבילי למעט מגישה לי קפה במסעדה שבה היא עובדת. אני לא אמור לפתח איתה שיחה, אני לא אמור להתחבב עליה, אני לא אמור לרצות רק לדבר איתה יותר. אני לא אמור אבל אני רוצה. ברצון שלי קשה לי לשלוט.
נשארתי שם כמה שעות. לא עושה כלום, עם כוס קפה שאחר כך עבר להיות טוסט צהובה רגיל. לא באמת הייתי רעב, אבל הרגשתי שלא נעים לשבת שם בלי לעשות כלום. אנשים אמנם ישבו שם עם מחשבים עם מנה קטנה שהם הזמינו, והמקום כיבד אותם, אבל לי זה הרגיש לא נעים. מאיה זזה המון, עבדה כל הזמן, היייתה כל הזמן עם אנרגיות חיוביות ועם חיוך. בית הקפה התחיל להתרוקן וראיתי שלא נשארו בו כל כך הרבה אנשים. הופתעתי כשראיתי שהשעה היא אחרי אחד עשרה. לא הבנתי איך העברתי את שלוש השעות האחרונות. כנראה בהיתי יותר מידי.
"אנחנו בשלבי קיפול של בית הקפה," אמרה לי מאיה בחיוך, "זה לא שאני רוצה להאיץ בך ללכת אבל.."
"הבנתי." חייכתי אליה, "אז אני מניח שאבקש חשבון?" צחקתי. היא חייכה אליי והלכה לכיוון הקופה. ראיתי אותה מוציאה במהירות את הקבלה ומתקדמת בחזרה אליי.
"טמרפ הביתה אני יכול להציע לך?" שאלתי אותה כשהיא מביאה לכיווני את החשבון. המלצרית השנייה ועוד אחד טיפלו בדיוק בשני השולחנות האחרים שעדיין נותרו עמוסים. היא חייכה אליי וצחקה שהבית שלה נמצא במרחק הליכה של עשר דקות מכאן.
"אז אני אחסוך לך שבע דקות ותגיעי תוך שלוש דקות הביתה ולא יהיה מפחיד ללכת ברחוב."
"באמת שאין צורך, אבל תודה בכל זאת." היא חייכה ועמדה להתקדם. אמרתי לה רגע ושלא תלך כי בדיוק הוצאתי את הכסף לתשלום. הוצאתי לה שטר של מאה ושמתי על החשבון. היא חייכה ואמרה תודה וחזרה אל הקופה. רציתי להגיד לה שאין צורך שהיא תחזיר עודף כי ממילא הכל יילך אליה, אבל כשהיא התרחקה כבר לא היה לי נעים לצרוח. כשהיא חזרה עם העודף חייכתי, לקחתי שקל והשארתי את הכל על הקבלה. היא הסתכלה עליי מופתעת וצחקה.
"אתה רציני?" היא שאלה בצחוק. חייכתי אליה וראיתי את חיוכה רק מתרחב יותר. רואים שהיא חיה על הכסף של הטיפים האלה אז מי אני שלא אשאיר טיפ מכובד.
"זה גם על ההתעניינות והנחמדות לאורך כל הערב, ממש עודדת אותי, בלי שידעתי שאני צריך עידוד." היא צחקה והרימה את המתכת שעליה הונחו הקבלה והכסף.
"מאיה," אמרתי לה רגוע. היא הסתכלה עליי בחיוך, "אחרי מה שהיה לפני כמה ימים, למה כל כך אכפת לך היום?" שאלתי אותה. היא צחקה והרכינה את ראשה. היא סובבה את מבטה לכיוון הדלפק ובשניות שהיא לא ענתה הרגשתי את הלב שלי דופק מהר יותר ומהר יותר.
"פשוט אכפת לי, קשה לי לראות אנשים עם פרצוף מדוכא, חשבתי שתרצה שמישהו יתעניין במה שעובר עלייך. באת לפה לבד.. אנשים לא מגיעים לבית הקפה פה לבד, והוא נורא ביתי ונותן תחושה של בית אז רציתי שתרגיש בנוח עם מי שפה. איו לי תשובה יותר חכמה מזו, אני.."
"זה בסדר," צחקתי, "זה מה שהייתי צריך לשמוע." נאנחתי. היא חייכה והנהנה וחזרה לכיוון הדלפק. עיכבתי אותה בכמה דקות והם ממש עומדים לסגור, ואני יודע שהיא כנראה צריכה לתקתק את העבודה של הסוף.
בשתיים עשרה וכמה דקות ראיתי את כל החבורה יוצאת מבית הקפה. ישבתי על מדרכה וחיכיתי למאיה. לא יכולתי לעזוב. רציתי עדיין לשכנע אותה שאני יכול לתת לה טרמפ, ופשוט הרגשתי שעדיין לא סיימנו את השיחה של שנינו. היא אמרה שלום לכל החברים, והתחילה ללכת כשקלטה אותי יושב. היא צחקה והתקדמה אליי ואני קמתי אליה, שתי ידיי על ברכיי, מובך קצת מכל הסיטואציה.
"חשבתי שהלכת הביתה." היא אמרה לי בחיוך. צחקתי והסתכלתי עליה.
"עמדתי לעשות את זה, אבל אז הבנתי שאני מעדיף להזמין בחורה לדייט כאן מאשר בבית הספר." היא הסתכלה עליי בחיוך מטורף וצחקה צחוק קטן.
"נעים להכיר, דן ברגר." אמרתי לה והפניתי את ידי אליה, "מה את אומרת על דייט מחר בערב? מבטיח להגיע." אמרתי לה. היא נאנחה והסתכלה עליי.
"אני יכולה לסמוך עלייך?" היא שאלה אותי. הנהנתי אליה בשקט, מהופנט מהפנים שלה שהיו מוארות באור קטן בחושך של הלילה.
"מאיה בן עמי. תשע וחצי תהיה אצלי?"