אחד ועוד אחד- פרק 4

ליאור:
הגעתי לבית הספר כרגיל, בשעה שצריך להגיע. אני לא רוצה לאכזב את ההורים שלי, הרבה דברים ממה שאני עושה בשביל הלימודים זה בשביל לרצות אותם. נכנסתי לבית הספר, מעביר כמה היי פה ושם לחברים, קורץ לבת אחת שמענטזת לידי, אלה ימים רגילים. לא התעוררתי בבוקר לסמס של בחורה חופרת, או להודעה שמעצבנת אותי. הבנות שלי יודעות שאני צריך את השקט שלי על הבוקר. באמא שלי שאני זבל.
"בוקר טוב." אמרתי לחבר'ה שישבו יחד. כולם צחקו וחייכו אליי. התיישבתי ליד דן, שואל אותו בשקט אם משהו כבר קרה על הבוקר. הוא אמר לי שהוא עוד לא ראה אותה בכלל. נרגעתי, זוהי רק ההתחלה של היום. היום ארוך.
"תקשיבו, בוא לא נהיה חרא של חברים, יש יום הולדת היום לדביר, חייבים לצאת לאנשהו."
"איזה מקום נראלך יאהב חבורה של תיכוניסטים באמצע שבוע? גם הכל משעמם, אין אקשן, אין כלום.. בוא נחכה לסופ"ש."
"לא טוב בסופ"ש, הוא נוסע עם המשפחה שלו. אני יותר מידי מכיר את החיים של הילד הזה." צחק אחד החברים שלי.
"אבל דוגרי, לשבת היום בבר בערב זה באמת חסר כל פואנטה. לא יהיה שם כלום. נהיה שם לבד ויהיה משעמם. אני אומר שעדיף כבר איזה מסעדה נחמדה, איזה המבורגר טוב, כמה כיפים של אחים וסידרנו לו אחלה של יציאה."
"יש לי רעיון." אמרתי וכולם הסתכלו לכיווני. דן הסתכל עליי וסימן לי משהו עם עיניו. ידעתי שהוא חושב על מה שאני חושב. הצעתי להם ללכת לבית קפה שאני מכיר, לא אמרתי עוד את השם שלו, לא אמרתי עוד את הרחוב. אמרתי להם שיש שם אחלה שירות, שהמקום ביתי והאוכל טעים, שיצא לי לשבת שם הרבה ובכלל, אפשר קצת לשנות פאזה. חוץ מזה דביר הוא ילד של אוכל ביתי, והמקום הזה מצוין באוכל ביתי. הם הנהנו ואמרו שזה נשמע טוב, ושברור לכולנו שהוא לא משלם על האוכל שלו הערב.
"גבר, זה הדבר הכי ברור עוד לפני שפתחנו את השיחה הזו בכלל." צחקתי. הם הנהנו ואמרו שזה נשמע טוב, שרק נעדכן אותו לאן הולכים ונחליט מה להביא. צריך להביא איזה מתנה לשמוק הקטן הזה. עוד נחשוב על משהו. זה לא מציק לי כרגע. אני בעיקר חושב שהתוכנית עובדת כמו שצריך. אני לא דפוק, אם היא רואה אותי כל יום, על בסיס קבוע, היא מתחילה בדוק לשאול כמה שאלות. אתמול נתתי לה פירצה קטנה של התעניינות, ראיתי שהיא מסתכלת עליי מוזר ולא מבינה מה פתאום מעניין אותי מה שהיא עושה. עוד כמה קטנות כאלה והיא תפתח שיחה רצינית. רק היום צריך לדאוג לעצבן אותה קצת, טיפה לעלות לה על העצבים, ומתוך העצבים היא תגלה כמה אני בחור נחמד. אחח איזה מלך אני, אין עליי ומעליי.
כמה הפסקות אחר כך המצב לא היה נראה מזהיר. ניגשתי לדן, שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר שכלום. הפנים שלו היו נראות מוזר.
"שו כלום? לא פנתה אלייך הילדה?" הוא הניד את ראשו לשלילה והסתכלתי עליו במבט מוזר. שאלתי אותו אם הוא ראה אותה בכלל היום, והוא אמר שכן, שהוא ראה אותה הרבה יחד עם החברות שלה.
"אולי היא לא קלטה אותך?" שאלתי אותו. מתחיל להתעצבן.
"אני בטוח שכן. עברתי ממש לידה במסדרון, היא הרימה את מבטה, חייכה אליי, אפילו לא הניפה את ידה לשלום, וחזרה להתעסק עם מי שהיא עמדה איתו. אני אומר לך- אני לא מעניין לה את העפעף."
"מה זאת אומרת? איך זה יכול להיות? אתה הברזת לה מפגישה והיא סולחת לך ככה? מחייכת אלייך ומתעלמת? בנות אחרות היו דופקות לך את הסצנות של החיים." נאנחתי. סעמק זה ממש לא טוב.
"יש משהו שאפשר לעשות? ללכת אליה או אנא אערף? אתה נראה מעוצבן, תשקיט את נפשך.." הוא אמר לי. מתחיל להתפלצף הבחור. ניסיתי להירגע. לא יודע למה אני לחוץ כל כך מהילדה הזו, באמת שאני מתחרפן.
"היא ניסתה לחפש אותך אתמול או משהו?" אמרתי כשחזר לי הריכוז.
"אין לה את המספר שלי אחי, בדיוק כמו שקבענו.." הוא אמר. הנהנתי אליו והסתכלתי לצדדים כדי לראות שאף אחד לא צופה בנו או מאזין לשיחה של שתי כוסיות. באמא שלי שאנחנו צמד מפגרים.
"טוב עזוב, תעדכן אותי אם משהו קורה." אמרתי וטפחתי לו על השכם. הוא הנהן אליי והתקדם לכיוון הבניין. אני מסתבך ואני אפילו לא יודע מה לעשות כדי לצאת מהסיבוך הזה.
כשנסעתי באוטו בחזרה הביתה, לבד הפעם, לא מקפיץ אף אחד לשום מקום, או אף אחד לא מתחנן לטרמפ לתחנה המרכזית, חשבתי עליה. מאיה בן עמי.. ילדה למשפחה של חמישה ילדים, ג'ינג'ית מהרגע שהיא נולדה. בת להורים מקסימים, שעובדים בעבודות ממוצעות. אחיה הקטן ביותר, החמישי במספר, נולד ממש לאחרונה, הוא אמור לחגוג יום הולדת שנה בקרוב. זה מדהים כמה אני יודע על המשפחה הזו בלי שהיא יודעת בכלל. יש לה חיוך מטורף, היא מחייכת ואני נמס. כל כך הרבה אנשים לא יודעים את הסיפור שלה, זה נראה להם לגיטימי שהיא הגיעה בכיתה י' אלינו לבית הספר וכאילו כלום, השתלבה בחבורה הקרובה שלה, לא ניסתה אפילו להיכנס אל תוך החבורה שמזיזה את כל השכבה הזו. אני זוכר את היום שקלטתי אותה, אני זוכר שקפאתי במקום. סירבתי להאמין שזו היא. ביררתי עם ההורים שלי באותו יום כשחזרתי הביתה אם זה נכון שמשפחת בן עמי חזרה לארץ. הם בדקו עם כמה חברים יותר קרובים והבינו שכן. לא האמנתי שהיא לא זוכרת אותי.
"שמונה בבית הקפה ברחוב האורן, תגיעו, אל תהיו זבלים." כתב דן. תמיד מצחיקה השפה שלו כשהוא כותב הודעות לכל החברים. הוא מלא בכריזמה, מלא בחיוך, מלא בטוב. החלטתי לעשות שנת אחר צהריים של שעה ומשהו, הייתי מותש אחרי כל המחשבות. כבר נחשוב אחר כך מה ללבוש. אני חייב להפציץ. חייב להראות לה שאני שווה משהו.
"הזמנת שולחן?" שאלתי את דן כשהתקשרתי אליו בדרך למסעדה. הוא אמר שכן ושהוא קצת יתעכב, ורוב הסיכויים שאם אני כבר בדרך אז אני אגיע ראשון. אני תמיד מגיע ראשון. יש לי חבורה של חברים מאחרים. ההורים שלי חינכו אותי לעולם לא לאחר.
"שניה גבר יש לי ממתינה. קיצר אני מגיע ממש בקרוב. תגיעו מהר. לא רוצה להיתקע שם לבד." אחושרמוטה אני רוצה להיתקע שם לבד. רק אני והיא ולגרור אותה לשיחה בלי שבתכנון יהיה לה זמן לדבר. עניתי לטלפון, זו הייתה השלישית. היא שאלה אותי אם אני עסוק, ואמרתי לה שהאמת אני חוגג לחבר היום בערב, אבל שאין לי בעיה שהיא תקפוץ אחרי. היא אמרה שלצערה היא לא יכולה, שהיא לא יכולה להתעכב בחזרה הביתה היום יותר מידי. שאלתי אותה אם זה בסדר לה מחר, אחרי הלימודים, והיא אמרה שהיא ממש תשמח ושהיא אפילו התגעגעה אליי. חולה על מה שאני עושה לבחורות האלה.
"שלום," אמרתי ונכנסתי למסעדה. אני אף פעם לא אומר שלום בכניסה למסעדות. אבל היום זה עניין מיוחד, אני גם צריך לראות איפה נמצא השולחן שהם הזמינו. יש רק מקום אחד ממה שראיתי במסעדה הזו שיכולים לפתוח בו שולחן לכמה חבר'ה. ראיתי את מאיה עומדת מאחוריי הדלפק, מעיפה מבט קצר בי וחוזרת להתעסק במה שהיא צריכה. לא ראיתי שהיא מופתעת יותר מידי לראות אותי. חבל, היא צריכה. שאלתי את המלצרית שראיתי שעוברת איפה נמצא השולחן על שם ההזמנה של דן. היא חייכה אליי והצביעה על השולחן. ראיתי שאני הראשון שהגיע. צפוי.
"מלצרית מיד תגיע כדי לטפל בך," היא חייכה. הנהנתי אליה והתקדמתי לכיוון השולחן.