אחד ועוד אחד- פרק 34- אחרון

מאיה:
בסוף השבוע התיישבנו כולנו לארוחה משפחתית, כל חמשת האחים, זה הרבה זמן שלא ישבנו ואכלנו באמת כולנו, כל המשפחה. היו פעמים בשבועות האחרונים שאחיי הקטנים היו ישנים בסופי השבוע אצל חברים מהגן ומבית הספר, והיו גם פעמים שאני נעדרתי מהארוחה הזו. כבר הרבה זמן שלא יצא לי לשבת בארוחת שישי כל כך נינוחה וכיפית ולשמוע את החוויות של האחים שלי מהגן ומבית הספר. חלק סיפרו על חברים חדשים, חלק על חברים ישנים שאת שמותיהם הכרתי, ובאופן כללי הרגשתי שאני צריכה את התחושות של הבית. הרגשתי שבתקופה האחרונה יצא שלא הייתי כאן המון, אם זה כי עבדתי, אם זה כי כל הדרמות של העולם החליטו ליפול עליי בחודשים האחרונים. עכשיו הרגשתי רגועה.
"מאיה, אני חושבת שהטלפון שלך מצלצל." אמרה לי אמא בזמן הארוחה. חייכתי חיוך מתנצל והתקדמתי לסלון משם שמעתי את הרעש. הסתכלתי על הצג וחייכתי חיוך קצר.
"אני יכולה להתקשר אלייך מאוחר יותר?" שאלתי. הוא צחק ואמר שהוא ישמח וניתקתי את השיחה. חזרתי בחיוך קצר אל המקום שלי והמשכנו בארוחה הנינוחה.
"אני רוצה לקחת את כולם לחופשה קצרה, ממש קצרה, יום או יומיים, באיזה סוף שבוע." אמרה אמא כשאני והיא טיפלנו בכלים שנשארו מהארוחה. הקטנים כבר חזרו לשחק במשחקים שלהם ואבא הלך לנוח ולקרוא עיתון. היה היה נראה עייף נורא בזמן הארוחה ולכן שיחררתי אותו ממלאכת הכלים.
"יש תקציב לזה?" שאלתי בחיוך קצר תוך כדי שאני מעבירה לה צלחת מלאה בסבון.
"הצלחתי לחסוך קצת, אני חושבת שכולנו צריכים את זה. המון זמן לא עשינו בילוי משפחתי שלא דורש יציאה לגן המשחקים הקרוב."
"זה רעיון מקסים." אמרתי לה בחיוך תוך כדי שאני סוגרת את הברז. זה עבר מהר יותר משחשבתי.
"יש לך עוד תוכניות להערב יקרה?" היא שאלה.
"האמת שאני חושבת שכן, אבל דאגתי שזה לא ייפול על הארוחה המשפחתית. כבר המון זמן לא ישבנו יחד ודיברנו." אחר כך היא חייכה, ובזמן ייבוש הכלים רק שאלה אותי איך הולכים הלימודים והמשמרות בבית הקפה. אמרתי לה שהתחלתי להוריד קצת בכמויות כי הרגשתי שזה מתיש אותי יותר מידי ושזה מונע ממני לפעמים זמן של חברים טובים. היא חייכה ואמרה שעשיתי בשכל, שעוד מעט, אחרי סיום י"ב אני אכנס למסגרת כל כך מחייבת של צבא, כך שאני חייבת גם קצת חופש תוך כדי הלימודים.
אחרי הארוחה לבשתי בגדים קצת יותר חגיגיים ומכובדים, שמתי ג'קט בצבע שחור וחיכיתי לקבל את השיחה של 'אני למטה'. פתאום התרגשתי עוד פעם, כאילו זו הפגישה הראשונה, מה שבוודאי זו לא. הוא צלצל רבע שעה אחר כך ואמר שהוא הגיע, עברתי בסלון ואמרתי שלום לכל המשפחה וירדתי לקראתו. הוא היה לבוש כל כך יפה.
"לאן נוסעים?" שאלתי בחיוך כשהתיישבתי באוטו.
"אכלת נכון?" הוא שאל והתחיל לנסוע. שוב הנהיגה הבטוחה שלו.
"בטח, הרגע יצאתי מארוחת שישי."
"לשיר את יודעת? או לזייף לפחות?" הוא המשיך להתעניין. השאלות שלי סיקרנו אותי.
"תלוי, אבל אם אתה שואל כמה אומץ יש לי, אני מניחה שיהיה לי אומץ היום." אמרתי בחיוך גדול. הוא צחק והמשיך לנסוע, אמר שהוא די בטוח שאני אהנה מהמקום שהוא ייקח אותי אליו. והגענו לבר, הוא לא היה עמוס כל כך בכניסה, נכנסנו אחרי בדיקה קלה.
"בירה? כרגיל?" הוא שאל כשהתיישבנו בשולחן לשניים. מולי ראיתי במה קטנה ושני מסכים מהצדדים. טווח הגילאים שראיתי שהמקום מכיל הם אנשים בגיל שלנו, בני שמונה עשרה פלוס, וגם כמה אנשים שנראים הורים לילדים, בשנות השלושים לחייהם.
"האמת שלא, אני אשמח לאיזה קוקטייל של משהו, קצת יותר מתוק. אני גם לא ממש רוצה להיות בהיי, סתם משהו קליל."
"סגור." הוא צחק והמלצרית בדיוק באה לתת לשנינו תפריטים. בחרתי די במהירות מה אני רוצה לשתות ורק התלהבתי מכל האווירה. הרגשתי שהייתי צריכה את זה המון זמן, את ההליכה למקום שהוא לא שגרתי, שנועד להיות מביך ומוזר אבל שגם אפשר להפציץ בו, לעשות את הכי טוב שלך ולהתגלות ככישרון הכי גדול בעולם. תמיד היה לי חלום שהגבר שאבלה איתו את כל שארית חיי יגלה אותי באיזה מועדון שירה כשאראה את הכישרון החבוי שלי, שעיניו יתלכדו בעיניי ואקדיש לו את השיר שאשיר, ושאחרי שארד מהבמה הוא יגיע אליי ובלי לשאול שאלות ינשק לשפתיי את הנשיקה הכי בטוחה שלו, ומשם נתחיל במסע של כמה דייטים עד שנבין שפשוט נועדנו אחד בשביל השנייה. אפילו הקומדיה רומנטית הכי שיטחית יכולה להפוך את הסוף הזה למשהו.
"אני מצטערת על התקופה האחרונה…" התחלתי לומר כשהרגשתי שהוא מפוקס אליי.
"אין לך על מה," הוא פסל מיד, "את היית מבולבלת, קיבלת כל כך הרבה הצעות וכל כך הרבה…"
"תאמין לי שזה לא כל כך הרבה הצעות," צחקתי, "פשוט הצעות משניים נורא דומיננטיים. התבלבלתי כי הכל היה מסביב. הסיפור עם הדר והחזרה שלו, סיפור הבנות המתחלפות, הפגיעה הגדולה, בגידות ועניינים…"
"מאיה שום דבר מזה לא הגיע לך, אני בטוח שכבר אמרתי את זה כמה פעמים, ואני שוב מתנצל על הכל."
"העיקר שמה שיש עכשיו הוא טוב והוא נכון, לא ככה?" חייכתי אליו.
"לגמרי ככה." הוא אמר וקירב את ראשו אליי. חייכתי והסתכלתי לרגע על שפתיו לפני שהתקרב עוד קצת ונישק לשפתיי. כמה התגעגעתי למגע הזה, לנכונות של זה, לזה שלא צריך לחכות כל כך הרבה זמן, או לדבר יותר מידי אם זה נכון או לא נכון, אלא זה פשוט קורה. משהו בטבעיות של זה אומר לי שהקשר הזה נכון, למרות שבעים הטעויות שהיו לו.
"טוב חברים אנחנו מתחילים את הערב עם הזמרת הראשונה שלנו, אלמוג חיים!" בעל המקום התחיל לקרוא בהתלהבות. סיפרו לי שזה בר שמנהל בנאדם צעיר, בסביבות גיל עשרים וחמש, עסק של כמה חברים, שפשוט חסר היה להם המקום הזה שקרוב לבית. הוא אוהב לעשות בימי שישי ימי "במה פתוחה" לזמרים צעירים, לא ללהקות, רק זמרים, שיכולים לשיר שירים שלהם או שירים יחד עם הקריוקי. הרוב שרים עם קריוקי, האומנים שרוצים לפרוץ מגיעים למקומות שנותנים להם לשיר שלושה שירים או יותר ולפתח את זהותם כאמנים. האלמוג הזו שרה מדהים, וידעתי שכשאעלה, אני אעשה לעצמי את הפדיחות של החיים. אני לא שרה רע, אין לי קול של ציפור מעוכה, כמו שאמא הייתה אוהבת לקרוא לקול צורם לאוזן, אבל אין לי גם קול מדהים, ווקאלי בטירוף. מידי פעם אני שרה את השירים שאני אוהבת, שם זה מפסיק.
כמה אנשים אחריה הקריאו את השם שלי, צחקתי ועליתי לבמה. ביקשתי לשיר שיר באנגלית, הרגשתי משום מה שאני ארגיש בזה יותר בנוח. ניסיתי שלא להתרכז בקהל, באף אחד מהם, וסתם לנסות לשיר בלי לעשות טעויות. את המילה השלישית כבר הרגשתי שעשיתי בזיוף מטורף, אבל זה לא באמת עניין אותי. הוא גם היה קצבי וגם כיפי, וגם כשכן הסתכלתי לרגע על הקהל ראיתי שרובם נעים במושבים שלהם לפי הקצב. לפחות בחרתי שיר טוב.
"תודה למאיה בן עמי על שהציבה כאן רף חדש!" הוא אמר וירדתי מהבמה. צחקתי כל כך הרבה, איזה רף ואיזה נעליים, כולה בחורה שמנדבים אותה לשיר ובשביל להשתחרר תעשה את זה בלי לדפוק חשבון. ממש ביונסה שתיים.
לפני שהוא אמר לי שהייתי מדהימה, כי הייתי בטוחה שהוא משוחד, הוא כבר עלה לבמה. שר שיר של 'קווין', בכל הכוח, ובכל המרץ, זז כמו משוגע, אבל מטריף את כל הקהל. הכריזמה שלו תמיד שובה אותי. חושבים שהוא הילד הטוב שיושב בפינה ומתעסק בדברים שוליים, וחושבים שאין לו את האומץ להיות בקדמת הבמה, אבל הוא כובש, הוא כבש אותי.
"יהיה קשה מאוד להתעלות על זה חברים!" צעק בהתרגשות בעל המקום, "תנו הרבה כפיים לדן ברגר שהעיף כאן את כולנו!" דן צחק, קד קידה קטנה וירד מהבמה. כשהוא התקדם אליי הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. בתקופה הזו הוא נתן לי את הספייס שהייתי צריכה, ועם הרוגע שבה הוא התנהג, בלי ללחוץ עליי יותר מידי, רציתי בקרבתו שוב. הוא חזר לשולחן ונישק נשיקה קטנה לשפתיי והרגשתי שכל העולם נמצא בידיי, בכך שחזר לחיים שלי, באופן משמעותי יותר. זה בנאדם שאני לא מוכנה להפסיד.
"מצחיק שבחרת דווקא את השיר הזה." אמרתי בחיוך ולקחתי שלוק קטן מהקוקטייל.
"למה?" הוא שאל בחיוך והפנה את גופו אליי.
"כי זה נורא אתה, עם כל האדרנלין, הבקשה שזה לא ייגמר, שלא תפסיק להיות כל כך מאושר, לחוות את הזמן הטוב ביותר," אמרתי לו והנחתי את ידי על ידו, "זה לא שלא עשית טעויות, אבל בחייך כולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות. אתה פשוט יודע לנצל את הרגעים שאתה מאושר בהם, ולהראות את זה לסביבה. אני צריכה כאלה תכונות חיוביות שיהיו לצידי כל הזמן, אני צריכה בנאדם שיהיה ככה, שגם אני בזכותו אראה את הכל באור טוב."
"את גורמת לי לשוב ולהתאהב בך…" הוא נאנח והסתכל על פניי. הרגשתי את לחיי מאדימות טיפה והסתכלתי עליו בחיוך מובך.
"אותו דבר גם אצלי." אמרתי עם חיוך מקצה לקצה, התקרבתי אליו ונישקתי לו שוב. אני מקווה שאני מתחילה תקופה טובה יותר, עם פחות דרמות, או רק דרמות חיוביות, בלי לספור ידידות מתחלפות של ידידים שלי, בלי לדאוג שלא אמצא את המקום שלי, בלי לדאוג על אנשים ששבים וחוזרים מהעבר, ובלי לקבל עוד חדשות מרעישות, כאלה שימוטטו את הבסיס שעליו נשענתי. כי למרות הכל, ובסופו של דבר, אני רק נערה בסיום כיתה י"ב, שרוצה לחיות חיים רגילים. הם נטו קצת מהשגרה שלהם בחודשים האחרונים, אבל לפעמים יציאה מהשגרה זה לא רע. אני פשוט רוצה, שבפעם הבאה שתהיה לי שבירת שגרה, יהיה דבר אחד שיישאר יציב. בתקופה הזו הרגשתי שזה לא קרה.