אחד ועוד אחד- פרק 33- אחד לפני אחרון

מאיה:
ביקשתי להשתחרר מוקדם יותר מהמשמרת, ומיהרתי להגיע לבית של ליאור. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך פגועה. זה לא הגיוני שבנאדם משחק ככה בלב שלך. כשראיתי אותו מתנשק עם בר בכניסה לבית הספר, ולא אכפת לו מכלום, הבנתי שאני כבר צריכה להפסיק לבזבז את הזמן שלי. לא משנה אם הוא יתקשר בשעה שלוש בלילה, לא משנה אם הוא יופיע בפתח הבית שלי וינסה שוב לומר מילים שירגיעו אותי, הוא לא יכול לומר לי לחכות לו ואז לא לעשות כלום מהצד השני. אני הרי יודעת מה טיב הקשר שלהם, אני שמעתי עליו, לא הגיוני שהוא התרחק למשך שבועיים ובכלל לא רצה לדבר איתה ועכשיו הכל חזר להיות כמו שצריך. זו מרגישה כמו טלנובלה מפגרת שאני משחקת בה את התפקיד הראשי, ואני חייבת לסיים את העניין הזה כמו שצריך.
כשהגעתי לבית משפחת פלג צלצלתי בפעמון, ושמעתי קולות מעבר לדלת מהסלון. כמה שניות אחר כך ליאור פתח לי את הדלת, ראיתי על הפרצוף שלו שהוא מופתע לראות אותי וגם חושש שהגעתי.
"היי, שוב הגעתי בלי התראה, סליחה על זה. אנחנו יכולים לדבר?" שאלתי. הוא הסתכל עליי במבט קפוא. "ליאור הכל בסדר?"
"ליאור," שמעתי את הקול של אמא שלו, "מי בדלת?" הוא פתח את הדלת קצת יותר ונתן לי להיכנס, עדיין מסתכל עליי במבט קפוא. התקדמתי קצת לסלון וראיתי עוד שלושה אנשים. אמא שלו, אבא שלו, ומישהו שלא הכרתי.
"היי מאיה," היא אמרה בחיוך, קמה לקראתי ונתנה לי נשיקה קלה. היא מתוקה, במעט הפעמים שהגעתי לבית כאן והיא הייתה, היא הייתה מסתכלת עליי תמיד בחיוך ונותנת לי להרגיש כבת בית. לא הייתי פה המון, זה מה שמיוחד בכל העניין. אמרתי לה שאני מצעטרת על ההפרעה, שלא התכוונתי להפריע בערב שנראה משפחתי.
"זה בסדר," היא אמרה בחיוך, "תכירי, זה הדר, אח של ליאור." היא אמרה. פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו. ראיתי אותו והתחלתי לפחד, והפסקתי להגיב. שמעתי את ליאור נאנח מהצד ועדיין עומד קרוב אליי. הפנים שלו לא היו לי מוכרות, לא זכרתי בכלל את הבנאדם, לא זכרתי מה הוא עשה, שום דבר גם לא עלה במוח, לא פלאשבקים של הרגעים הכי גרועים, לא הנשיקות שלו שבטח טיילו על הגוף שלי. תוך כמה שניות הסתובבתי ויצאתי במהירות מהבית, מתחילה לרדת במהירות במדרגות והולכת לכיוון תחנת האוטובוס, רק להתרחק משם, רק לא להיות שם באיזור, למצוא פינה שקטה ולהוציא את ים הדמעות שאני מרגישה שאני משתוקקת להוציא. שמעתי את ליאור צועק סעמק ויוצא אחריי. שמעתי את הדלת נסגרת ועדיין לא יכולתי להסתובב, הדמעות כבר התחילו לרדת.
"מאיה חכי שנייה!" הוא צעק והתקדם אליי במהירות, ואני עצרתי כמה שניות אחר כך, נעמדת ונושמת כמה נשימות עמוקות. לא יכולתי להסתובב אליו, וכשהרגשתי את ידו נוגעת בכתפי זזתי כדי שלא ייגע בי. לא יכולתי שאף אחד ייגע בי בנקודה הזו, הרגשתי שאם מישהו ייגע בי אני אתחיל לצרוח. הוא הבין ותפס קצת מרחק.
"מאיה אני כל כך מצטער…" הוא נאנח. נשמתי עוד נשימה עמוקה, מחיתי כמה דמעות והרמתי את ראשי אליו. הוא הסתכל עליי, עם מבטו האוהב, הדואג, החם, ועם מבטו ראיתי שכל כך אכפת לו.
"מה הוא עושה פה?" שאלתי את ליאור, והוא הסביר לי שהוא פשוט הגיע הביתה לפני כמעט שעתיים. שלא הוא פתח את הדלת, אבל אמא קראה לו לרדת למטה, והוא ראה אותו. הפעם ראה אותו ממש, פנים מול פנים, לא לשניות בצד הרחוב. הוא הסביר לי שבשנייה הראשונה הוא לא רצה לשמוע ממנו, הוא לא רצה אפילו להגיד לו היי, אבל ההורים הכריחו, הם אמרו שיש להדר הרבה מה להסביר.
"סלחת לו?" שאלתי אותו כשאני מרגישה עוד כמה דמעות זולגות לי על הלחיים.
"מאיה אני בחיים לא אסלח לו, לא על מה שהוא עשה לך, ולא על המכות שספגתי. הוא לא בנאדם הוא מפלצת, לא משנה כמה עכשיו הוא ינסה לתקן על הדרכים שלו."
"אז איך הגעתם למצב שכולכם יושבים בסלון ומדברים?" המשכתי לשאול, מתעקשת לשמוע אותו אומר שהוא רוצה לסלוח לו, כי אין שום סיבה שהוא ישב שם סתם, יקשיב לחארטות של אח שלו ויסתום את הפה. ואני כבר מזמן יודעת שלא משנה כמה יכריחו את ליאור לעשות משהו, אם הוא ירגיש שהוא לא מסוגל, הוא לא יעשה את זה. אף אחד לא יכול להכריח אותו להקשיב לאח הבן זונה שיש לו. הוא שתק.
"אם לא הייתי מגיעה עכשיו…" נאנחתי. הוא כבר לא יכול היה להתאפק, ועטף אותי בחיבוק שלו, מנסה להרגיע אותי. בתוך החיבוק שלו אמרתי שרק השם שלו העביר בי חלחלה, אבל שלא נזכרתי בכלום, כעסתי על הבנאדם ורצתי משם כי ידעתי מה הוא בפועל עשה, אבל לא זכרתי כלום. ההשפעה של השיכחון כל כך עובדת, אפילו כשאני רואה את הבנאדם אני לא נזכרת בכלום, כמו שלפעמים רואים בסרטים הכי מלחיצים. הוא ליטף את ראשי והרגיע אותי, לחש מידי פעם 'ששש' חרישי רק כדי שארגע. הרגשתי בטוחה בתוך המגע שלו.
"מאיה למה הגעת לפה?" הוא שאל אותי ושיחרר את האחיזה שלו בי. גיחכתי גיחוך קטן וניגבתי את הדמעות האחרונות.
"באתי בשביל לכעוס עלייך, עכשיו הכל נראה כל כך חסר חשיבות מול מה שראיתי, מול הבנאדם שעמדתי מולו. הוא יודע מי אני? איך זה שאמא שלך הרגישה בנוח להציג אותי מולו?"
"היא לא יודעת מי את, היא לא קישרה אף פעם בין מאיה של אז אלייך. מבחינתה את מאיה ידידה שלי, אין את העבר המתוסבך. ואני מניח שהוא ידע כשאני אחזור הביתה ואצטרך להסביר. הוא הולך לקבור את הראש שלו בידיו, הוא לא יבין מאיפה זה נפל עליו… אבל עזבי את זה רגע- למה את כועסת?"
"זה כל כך…"
"מאיה." הוא אמר מיד. הרמתי את ראשי אליו והסתכלתי על עיניו, על פרצופו המתחנן שאדבר.
"ראיתי אותך ואת בר היום בכניסה לבית הספר," אמרתי, והוא כתגובה הרכין את ראשו ונאנח, "אתה יכול להגיד לי עוד מיליון שנה לחכות ואני אחכה, אבל אם אתה עושה מעשה כזה, אין לי סיבה לחכות. אם אתה רוצה להקפיץ את הלב שלי מעלה ומטה, ולהפוך אותו שלושים פעמים, ובסופו של דבר לפגוע, יש לך את היכולת הזו, אתה כבר בעל השפעה יותר מידי חזקה עליי. באתי כדי להגיד לך שאני צריכה מרחק."
"אני באמת חייב לך כמה הסברים," הוא אמר אחרי כמה שניות של שתיקה, אני והוא עדיין עומדים על מדרכה ברחוב, "אבל אני עכשיו לא במצב לחשוב על כלום."
"אני לא ציפיתי שעכשיו אתה…"
"שנייה לא סיימתי," הוא אמר בחיוך קצר, "אני פשוט רוצה שתביני שיש סיבה למעשה שלי. אני כבר פגעתי כל כך הרבה, בחברים, בידידות, בבנות זוג כאלה ואחרות, וניסיתי לעשות את הדבר היחיד שיפסיק לפגוע בחבר הכי טוב שלי."
"דן?" שאלתי לא מבינה. הוא הנהן אליי. לקחתי כמה שניות של שקט ואז הבנתי את כוונתו.
"שיט…" לחשתי והרכנתי את ראשי. גירדתי בראשי והרמתי שוב את ראשי אליו.
"את מבינה איזה עולם מסובך?" הוא שאל בגיחוך. הנהנתי אליו בשקט בלי להוציא עוד מילה אחת. יש לי שבע מאות דברים לחשוב עליהם, זה כל כך לא בא לי בטוב עכשיו. עמדנו שם עוד כמה דקות שותקים, אני מעכלת את הדברים שלו והוא כנראה חושב מה לעשות עכשיו.
"מאיה, בקשר להדר…" הוא התחיל לומר. ביקשתי ממנו לעצור, לא רציתי לשמוע עליו יותר. אני והוא בכלל לא אמורים להיפגש, ולא ניפגש. אני לא אסלח לבנאדם, ולליאור זה בטוח ייקח זמן. אין מה להמשיך לדון בעניין של מה עושים איתו. הסברתי לליאור שהוא יכול להגיד להדר מי הייתי, לכעוס עליו ולצעוק עליו, או להתנהג הכי רגוע שהוא יכול. זו בחירה שלו. אני לא מעוניינת לדבר עם הבנאדם, לא לשמוע את הגרסה שלו, לא לשמוע שום דבר. הוא מחוק כמו שלי מחקו את הזיכרון.
"תרצי טרמפ הביתה? כבר מאוחר." הוא אמר. הוצאתי את הטלפון מהכיס והסתכלתי על השעה. עברה שעה מאז שהגעתי לבית של ליאור. לא היה כל כך מאוחר אבל גם ממש לא התחשק לי לנסוע באוטובוס. הנהנתי אליו בשקט והוא חיבק אותי מהצד והלך יחד איתי לרכב שלו. הוא עלה לשתי שניות הביתה, לקח מפתחות ויצא שוב. שמעתי רעש מהבית, מישהו שכנראה לא מבין לאן הוא שוב נעלם.
"זזנו." הוא אמר לי, ואני נכנסתי למושב שליד הנהג והתחלנו לנסוע. אני חייבת לעשות סדר בחיים שלי.