אחד ועוד אחד- פרק 30

ליאור:
הייתי בדיוק עסוק בלשחק במחשב כששמעתי דפיקה בדלת. דודה שלי לא הייתה בבית באותו זמן, היא הלכה לעשות כמה סידורים של הבנק, ידעתי שהיא לא אמורה לחזור אלא רק עוד שעתיים. הנחתי שזה אחד השכנים שצריך משהו, למרות שהשכנים שנמצאים כאן, שום דבר בערך לא חסר להם בחיים. הטלפון שלי עדיין היה מכובה, מסרב לקבל הודעות מכל אחד. לא בר, לא דן, בטח לא מאיה. לא יודע אפילו אם מישהו מהם חיפש אותי, אולי גם הם צריכים קצת חופש ממני.
"אהלן." אמר דן כשהוא עומד בפתח הבית, לידו עומדת מאיה, מחייכת חיוך קטן. הסתכלתי עליהם מופתע ולא זזתי. מאיה הסתכלה עליי בעיניה היפות, מחכה למשהו. קפאתי מולם, לא באמת ידעתי מה להגיד. יש לי חברים יותר מידי טובים אני מניח, חמודים, עשו את כל הדרך עד לפה. טוב, חבל שאני הולך לטרוק להם את הדלת בפרצוף.
"לפני שאתה טורק לנו את הדלת בפרצוף," אמרה מאיה, כאילו קראה את המחשבות שלי, "ולקחנו את זה בחשבון, אנחנו רק רוצים לדעת אם אתה בסדר." הסתכלתי עליה, כל כך נינוחה, כל כך רגועה. דן עמד לידה והסתכל עליה והנהן, מסכים עם תחושת האיכפתיות שהיא הראתה במשפט הזה. חייכתי חיוך קטן והרכנתי את ראשי.
"בואו כנסו, תרגישו בבית." אמרתי ופתחתי את הדלת קצת יותר כדי שיוכלו לעבור. למה? כי לא יכולתי לזרוק אותם החוצה אחרי שהם הגיעו, למרות שלא רציתי לראות או לשמוע מאף אחד מהם. עוד למה? כי אכפת להם, ואנשים שאכפת להם ממך אתה לא תטרוק להם דלת בפרצוף, ואתה בטח לא תראה להם שלך לא אכפת. אכפת לי, זו הסיבה שהתרחקתי.
הם התקדמו רק כמה צעדים ונעצרו שוב, לא יודעים אם לשבת בסלון או להמשיך למקום אחר. ראיתי את דן מסתכל על הבית, מחייך חיוך קטן. ידעתי על מה הוא חושב, על המשפחה המפוצצת בכסף שיש לי. הגיוני, הוא תמיד צחק על זה. תמיד צחקנו אחד על השני, על כמויות הכסף שאנחנו חושבים שלפעמים מושקעים במקומות שלא צריכים, במקום שנשקיע אותם באירועים חשובים או במטרות חשובות. מאיה רק עמדה והסתכלה בקטנה על הבית, ראיתי את הדאגה על הפנים שלה. מתוקה, היא פשוט רצתה לדעת שאני בסדר.
"אתם רוצים לשתות משהו?" שאלתי. דן הסתכל לשנייה על מאיה ואז אמר שהם ישמחו לשתות מים, שהם עברו נסיעה קצת ארוכה. חייכתי ופניתי למטבח והם באו אחריי. הוצאתי מהארון שתי כוסות ומזגתי להם מים מבקבוק מהמקרר. כולנו עדיין שתקנו. אני לא מאמין שדן ומאיה נמצאים בבית של דודה שלי בהוד השרון. מדהים אותי גם השילוב של השלישייה הזו- אני דן ומאיה, כלואים בתוך משולש אהבה מפגר, ועדיין יכולים להתנהג כחברים הכי טובים. יש בינינו כל כך הרבה כעסים, וכל כך הרבה דברים לא פתורים, כל כך הרבה מקומות שאנחנו מרגישים בהם לא בנוח אחד עם השני, ועדיין, הם יקפצו אחרי שבוע כדי לבדוק איפה אני, כי אכפת להם, כי פשוט אכפת להם. זה דן, החבר הכי טוב שלי, ומאיה, שכנראה מרגישה את האשמה הכי גדולה על זה שאני פה. מתישהו אני אגיד לה שזה לא רק בגללה שאני כאן, פשוט הרגשתי כבר חנוק בסביבה שלי ובבית.
"אנחנו לא רוצים לגרור אותך לשיחה שאין לך כוח לנהל," אמר דן ושבר את השתיקה, "לא באנו הנה כדי לגרום לך לדבר. רצינו לראות שאתה בסדר, דאגנו לך כי לא ענית לאף אחד מאיתנו."
"איך ידעתם איפה אני?" שאלתי בעודי נשען על השיש במטבח.
"הלכתי אלייך הביתה," אמרה מאיה וגרמה לי לפקוח עיניים מופתעות, היא ממש דאגה, "באתי בטיימינג טוב. ההורים אמרו שהם דיברו איתך, לא הייתי צריכה לשאול יותר מידי ואמא שלך אמרה את הכתובת שאתה נמצא בה. הגעתי לדן, נסענו." היא אמרה, מעבירה רק את הצד הפרקטי של הדברים, כשאני יודע כמה היא נלחצה, ויודע כמה היא רצתה למצוא אותי, מודע לזה שהבריחה שלי גרמה לה להתערער.
"אתם יודעים אם בר חיפשה אותי?" שאלתי והחזקתי עם שתי ידיי את העורף. ראיתי את הפנים של מאיה משנות הבעה. סעמק ליאור, תשלוט במה שאתה אומר, כמה חסר טקט אתה יכול להיות? זה פשוט היה כדי לא להגיד להם את הדברים שהם רוצים לשמוע, לא להגיד להם למה הלכתי, לא להגיע איתם לשיחה העמוקה שהם כל כך רצו להגיע אליה. אין לי תשובות לכל השאלות שלהם.
"לא גבר, לא שאלנו את ההורים, ואנחנו לא מדברים איתה באופן כללי." אמר דן, מחלץ אותי מהשאלה המפגרת ששאלתי. הנהנתי והחזרתי את בקבוק המים למקרר כשאני עדיין שותק. זה נהיה מביך מרגע לרגע.
"מתי אתה חוזר הביתה?" שאלה מאיה. חייכתי לעצמי כשהם לא רואים את הפרצוף שלי והסתובבתי אליהם. הם עמדו שניהם מולי, מאיה משלבת ידיים ודן נשען על השיש. הם החברים הכי טובים שלי ואני מבריח אותם ממני.
"אני מניח שבתחילת שבוע הבא" אמרתי לה. היא הנהנה אליי והרכינה את ראשה.
"ליאור אתה.." התחיל דן לומר.
"ליאור אתה כועס עלינו?" שאלה מאיה. ראיתי את העיניים שלה נוצצות. מה כבר יכולתי לומר כדי שהיא לא תתחיל לבכות? אני לא עומד בפני הבכי שלה, לעזאזל, שלא תעשה לי את זה. אני רק רואה את העיניים שלה נוצצות וכל מה שאני רוצה זה לרוץ אליה ולעטוף אותה בחיבוק שלי עד שתבכה על הכתף שלי, ואז להרים את ראשה ולנשק לשפתיה הרכות. זה כל מה שאני רוצה לעשות.
"לא מאיה," אמרתי ונשענתי לאחור, "אני לא כועס עליכם, אני בעיקר כועס על עצמי." אמרתי להם. היא הנהנה אליי בשקט והרכינה שוב את הראש. דן הסתכל עליי, נועץ את מבטו בעיניי, ואני נשארתי עם המבט העצוב על הפנים. היו כל כך הרבה דברים שיכולתי להגיד, על המצב שלי, על מה שאני מרגיש, על זה שהם צריכים להפסיק להאשים את עצמם על זה שאני פה, כי אני בטוח שלפחות אחת מהם מרגישה ככה. ראיתי את דן נוגע בכתפה של מאיה, ומסמן לה עם הראש שכדאי שהם ילכו. היא הנהנה והתיישרה.
"חבר'ה," אמרתי ונגעתי לרגע בשיערי, "תודה שבאתם." אמרתי. אני לא יכול להישאר לנצח כפוי טובה. החברים שלי השקיעו שעה של נסיעה כדי לבדוק איפה אני, ואני יודע שגם המצב ביניהם לא קל. לא יודע מה הלך בנסיעה הלוך, ולא אדע מה יילך בנסיעה חזור, אבל הם השקיעו את הזמן כדי לבדוק מה שלומי.
"בכיף." אמר דן בחיוך. מאיה הנהנה כהסכמה והם התחילו ללכת לכיוון הדלת. הלכתי אחריהם, שותק. עדיין מנסה לעכל שהם היו כאן, דיברו איתי למשך זמן כל כך קצר, ולא העליתי יותר מפעמיים חיוך על הפנים, ולא שמחתי לראות אותם. משהו עובר עליי ואני חייב לצאת מזה.
"נתראה בעיר שלנו." אמר לי דן כשמאיה כבר ירדה במדרגות. היא נפגעה, וכואב לה, ואני לא יודע מה לעשות. הוא הגיש לי את ידו ולחצתי אותה בחיוך. הוא טפח לי על השכם וירד גם הוא במדרגות, בהליכה הבטוחה שלו כשהוא יורד במדרגות, הליכת דן. ראיתי אותם מתקדמים אל האוטו ואז סגרתי את הדלת. אני צריך עוד כמה ימים ואני אהיה בסדר.