אחד ועוד אחד- פרק 28

דן:
יום חמישי בערב, יום חמישי של חברים. יושבים כרגיל בבר הקבוע, צוחקים על החיים. כל אחד מאיתנו מזמין את אותה הבירה שהוא רגיל להזמין, ואנחנו תמיד פוזלים לאותו שולחן. כל חמישי מתחלפת קבוצת הבנות שיושבת שם, אבל לנו זה לא משנה. כל פעם מדברים על אותו דבר. לא אכפת לנו להיות נורא עייפים ביום שישי של בית הספר, יש נוהל יציאות וחייבים לעמוד בו. אבל משהו הפעם שונה- אף אחד מאיתנו לא יודע איפה ליאור. כבר כמה ימים שלא ראינו אותו בעיר, ואף אחד לא מצליח ליצור איתו קשר. הטלפון שלו מכובה כל הזמן, לטענתם. אני לא ניסיתי להתקשר, אני לא בטוח אם זה יהיה נכון שאתקשר. אם בדיוק בשנייה שבה אני אתקשר הטלפון יהיה זמין, אני פשוט לא יודע מה להגיד לו. לא דיברנו אחרי ההתפרקות על אח שלו. אולי הוא שם?..
"דן, זו לא מאיה?" העיר אותי חבר טוב שלי. הרמתי את מבטי והסתכלתי על הכניסה. מאיה נכנסה יחד עם עוד חברה לבר. הסתכלתי מופתע לכיוון הזה ובהיתי לרגעים בה. לבושה כל כך יפה, חולצה לבנה שמחמיאה לה, ג'ינס צמוד כהה, ג'קט שמקמר את גופה. היא מהממת, אף פעם לא הפסקתי לחשוב ככה. המלצר קידם את שתיהן לשולחן אחד, רחוק מאיתנו, אבל אני עדיין לא יכולתי להוריד את העיניים מהן. לא זיהיתי את החברה שלה, היא רק הייתה נראית קצת מוכרת.
"אתה הולך לשם?" הוא המשיך לשאול. הנדתי את ראשי לשלילה.
"לא כרגע, אני אהרוס להן את הבילוי אם אבוא בדיוק עכשיו. אני אשלח לה הודעה, יותר קלאסי." צחקתי. הוא גיחך ואני החזרתי את מבטי אליהן. היא מחייכת ואני נמס. אני פשוט חייב לעשות משהו, או להתגבר עליה לגמרי או לעשות מעשה. אפילו ליאור אמר לי שזה בסדר אם אני עושה משהו. אולי הגיע הזמן..
"תגיד אייל, יש לך מושג איפה ליאור?" שאלתי אחרי שלקחתי עוד שלוק מהבירה.
"אין לי מושג אחי, אבל אני באמת מתחיל לדאוג. הוא לא הבנאדם שנעלם סתם ככה. הייתי הולך לבית שלו, אבל אני חושב שזה כבר יותר מידי מדאיג. אם אני רואה שזה ממשיך ככה גם אחרי סוף השבוע, אני בטוח אלך לשם. אתה יכול לחשוב על משהו שהיה יכול לקרות שגרם לו להיעלם ככה?"
"אני יכול לחשוב על דבר אחד, אבל אני חושב שאני לא יכול לדבר על זה."
"זה קשור לשלוש הבנות?" הוא שאל. פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו.
"אתה יודע?" שאלתי מופתע. הוא צחק וטפח לי על השכם, ואמר לי שהוא וליאור חברים יותר טובים משזה נראה. מעטים היו מקשרים בין שניהם לחברים כל כך טובים, אבל הוא יודע הרבה דברים שרוב החבורה פה לא יודעת. הוא סיפר לי שהוא יודע כמעט הכל, לדעתו, ושאת סיפור שלוש הבנות הוא יודע לגמרי. הוא אפילו מעודכן שהיחידה שהקשר ממשיך לקרות איתה זו בר, חברה של ליאור. גיחכתי ונשענתי על אחוריי הספה שישבתי עליה.
"בואנ'ה, אם הייתי יודע.."
"אני יודע גבר, גם אותי לפעמים הרג שאני לא יכול להגיד לאף אחד או להתלונן לאף אחד על המעשים שלו שלפעמים היו נראים לי הזויים. אבל הוא הפסיק עם השטויות, ככה הוא אמר לי, רוצה להתחייב הרבה יותר. אם בלהתחייב הוא מתכוון גם להיעלם על הדרך.." הוא צחק. חייכתי והוצאתי את הנייד מהכיס שלי. הגיע הזמן לשלוח הודעה למאיה.
חמש דקות אחרי זה מאיה כבר הייתה לידי. אני יודע שאמרתי שאתן לה את הזמן שלה, אבל אם היקום הביא את שנינו לאותו בר בחמישי בערב, אין שום סיכוי לא לשלוח לה הודעה. היא צחקה ואמרה שהיא לא ידעה שזה הבר הקבוע שכל הזמן דיברתי עליו. היא אמרה שיש לה אולי שתי דקות כי היא לא רוצה לייבש את החברה שהיא באה איתה. הנהנתי אליה ושאלתי אותה מה התוכניות אחרי הבר, והיא אמרה שאין הרבה, שהן בסך הכל רצו לנצל ערב אחד שבו הן בחרו לקחת יום חופש. אני אוהב את זה שהיא לוקחת ימי חופש מידי פעם, מגיע לה לנוח מידי פעם, היא עובדת כל כך קשה. אני לא חושב שאי פעם עבדתי כל כך קשה על משהו בחיים שלי.
"בואי שנייה הצידה." ביקשתי ממנה. היא הנהנה אליי, קמתי מהספה ובאתי לידה. היא נעמדה לידי, ואני הרחתי את הריח הטוב שלה, שמגיע גם מהשמפו המדהים שהיא משתמשת בו, והסתכלתי על עיניה השובות.
"תגידי, את יודעת במקרה איפה ליאור?" שאלתי. חיוכה נמחק מהפרצוף. הסתכלתי עליה בפרצוף אחר. מה היא יודעת שאני לא יודע? היא נשכה את שפתה התחתונה והרימה את מבטה אליי.
"מה את יודעת שאני לא יודע?" שאלתי אותה.
"אין לי מושג איפה הוא, אבל אני חושבת שגרמתי לו להתרחק." היא אמרה. ביקשתי ממנה שתסביר את עצמה והיא רק אמרה שהייתה להם שיחה שכנראה הרחיקה אותו קצת, וגרמה לו להתרחק. גם היא שמה לב לזה שהוא לא נראה לאחרונה בציבור.
"הוא סיפר לך ש.." נאנחתי. היא הנהנה. שיט, ואני אפילו לא יודע מה היא חושבת על כל העניין הזה. אני אפילו לא יודע מאיתה להתחיל ולשאול אותה על כך, על מה היא חושבת בקשר לזה שהוא חזר, ואם היא מפחדת, או אם זו הסיבה שבגללה ליאור נמצא רחוק כרגע. או אולי לא רחוק, פשוט לא מתקשר עם העולם.
"אני חייבת לחזור.." היא נאנחה והסתובבה לרגע כדי להסתכל על השולחן בו ישבה חברה שלה. הנהנתי אליה אבל ביקשתי שתגיד לי כשהיא הולכת, ושאני מצידי מבטיח להגיד אם הלכתי לפניה. היא חייכה אליי ואמרה שהיא מבטיחה, נתנה לי חיבוק קצר והלכה. כל כך התגעגעתי למגע שלה, לחיבוק הקטן שלה אבל שגם בו אתה מרגיש כאילו כבשת את כל העולם. חזרתי מחויך לשולחן, וכשקלטתי שיש לי חיוך שלא יורד מהפנים ניסיתי להוריד אותו במהירות כדי שלא ישאלו שאלות. אני כנראה עדיין בעניין.
שעתיים אחר כך, כבר אחרי חצות, וחלק מהחברים שיכורים לגמרי, עושים שטויות או כמעט נרדמים על הספה, וזה בדיוק הזמן לגרום לכולם להתעורר ולעוף מפה. בדרך כלל אנחנו נשארים הרבה יותר מפוקחים, אבל כנראה שעל כולנו עוברת תקופה לא קלה. הבטחתי לכולם שאני אקפיץ אותם הביתה עוד לפני שהתחלנו את הערב הזה. 'כולם', אני אומר, כולה יצאנו שישה חברים שמתוכם אחד בכלל לא שתה והשני הוא חבר טוב שלו שהולך לישון אצלו. אני הייתי צריך להקפיץ את עצמי ושלושה חברים מספיק מטומטמים שהחברה הכי טובה שלהם כרגע זו הספה.
"קדימה חבר'ה, עפנו הביתה." אמרתי להם והקמתי אותם. מזל שמשלמים כבר די בהתחלה, אחרת הייתה בעיה לפקס כל אחד מהם ולהוציא כסף. מזל שמכירים אותנו כבר מספיק בבר הזה. התחלתי יחד עם שני החברים שנשארו מפוקחים, לגרור אותם החוצה. בדרך עברתי ליד מאיה, הופתעתי שהיא עדיין נשארה שם. הן לדעתי מזמן סיימו את השתייה שהן הזמינו, ועדיין היו עמוק בתוך שיחה שסחפה את שתיהן. נגעתי בכתפה ואמרתי שאני לא רוצה להפריע אבל שאני זז הביתה. היא חייכה אליי ורק הציגה את חברתה שישבה לידה, מור.
"אה, את עובדת יחד עם מאיה נכון?" צחקתי. היא חייכה ואמרה שכן, שיש לי זיכרון טוב. הגיוני, בפעם שהשארתי למאיה את המספר שלי במסעדה, כשהיא ניסתה להתעלם לגמרי מכל החבורה שלנו, מור הייתה המלצרית של השולחן.
"לילה טוב בנות, תהנו." אמרתי, ליטפתי את ראשה של מאיה ופניתי לכניסה יחד עם החברים. הכנסתי את הבנים לרכב, כל כך שיכורים. אפילו לעלות את המדרגות לבתים שלהם הם לא יוכלו. טוב, כולם ישנו בסלון, יש מספיק מקום.
"הביתה." אמרתי לנהג של אבא שלי, שגם הוא היה ערני באופן מחשיד בשעה הזו. עוד יום חמישי סטנדרטי, אבל הפעם רואים בו את מאיה. עוד יום חמישי שבו הבנים הולכים לשתות, כמה מהם נהיים שיכורים יותר מידי ועושים שטויות, העיקר הן לא עשו בעיות עם בנות, לפעמים היה כואב לי שהם היו משחקים עם בנות שפשוט היו מחפשות מישהו טוב להתנשק איתו באותו ערב. טוב, זו גם בעיה שלהן. נשארתי ער לבד ליד הנהג, כשבספסל מאחורה ישנים כמו ילדים טובים שלושה חברים טובים שלי. חברים שיודעים חלקים מעטים עליי, שהם חברים שכיף לצאת איתם אבל לא כל כך מעניין לדבר איתם. אייל לא היה ביניהם, הוא נשאר בפוקוס בערב הזה ונהג ברכב השני. אז הסתכלתי על הספסל האחורי, ניסיתי להבין איך אני מגיע למצבים שאני מגן עליהם ודואג להם, אבל לא מרגיש באמת בטוח עם אף אחד מהם. הייתי כל כך מעדיף לנסוע עכשיו אליי הביתה עם מאיה..