אחד ועוד אחד- פרק 24

ליאור:
הוא היה מזוקן יותר משזכרתי אותו, כנראה לא התגלח במשך זמן רב. הוא היה נראה מטופח. עם כמות הכסף שיש לבית הזה, גם ילד שעוזב את הבית ימשיך לחיות טוב. הוא היה לבוש בבגדים שהכי מזוהים איתו, בגדים שלא תופסים יותר מידי תשומת לב, בגדי שחור ולבן ואפור, משקפי שמש על העיניים שלו אבל רואים שזה הוא, ומבחינים בו. הוא מתנהג והולך כאילו הוא הכי קול, זז מפה לשם, אבל בעצם הוא מסתיר אישיות פגומה, מפגרת, רעה. אני אח שלו, ובגלל זה, לא חשוב השיר שאומר שמי שמסתכל בי מאחור לא מבין מי אני, שיר הילדות שלי, ולא חשוב שזה לא היה בדיוק מאחור אלא עם משפקי שמש, זה היה בבירור הוא, ההליכה שלו, הפאסון שלו, הביטחון שלו. ראיתי אותו במרכז של העיר, פוסע ליד חנות הדיסקים שהוא הכי אהב, הולך לבד עם עצמו, אוזניות תחובות לאוזניו. לא ידעתי בדרך לאן הוא ומאין הגיע, אבל רק לראות אותו עשה לי רע בלב.
ישר רציתי להרים אליה טלפון, להגיד לה תיזהרי, להגיד לה שהוא מסוכן ושאולי הוא יבוא, אבל חשבתי שאני פרנואיד יותר מידי גדול. כל העולם מסביבי נפל, התחלתי לא לחשוב בהיגיון רק בגלל שראיתי את הבנאדם הזה, שעשה כל כך הרבה רע מסביב, שגרם לאחת הבנות שהכי אהבתי בחיים שלי, פשוט לברוח, שגרם לזה שימחקו לה את הזיכרון. מעבר לזה, לא הרמתי לה טלפון כי אמרתי שאין סיבה שהוא יילך אליה, ואין סיבה שאני אדבר איתה עכשיו, כשהדבר האחרון שהיא רוצה זה לדבר איתי. אני חייב לתקן את המצב הזה, למרות כל הצעקות ולמרות כל מה שהיה בינינו. אני צריך להסביר לה שדברים השתנו.
כששלחתי לדן הודעה, הייתי חצי מרוכז, וחצי בעיקר מבין שאני לא יכול לעבור את כל החרא הזה לבד. זה קרה אחרי שיחה עם ההורים, שיחה מלאה בעצבים. בין המילים שנזרקו שם לאוויר היה "חבורה של חארות", או "שיזדיין העולם". כן, לא הייתי במיטבי.
"אהלן גבר." אמר דן כשהוא עומד בפתח ביתי וידיו בכיסים. חייכתי אליו חיוך קטן והכנסתי אותו פנימה, בלי החיבוק הגברי שאנחנו מיד מתרגלים לעשות. אין מה לעשות, הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשפוצצנו אחד את השני במכות. עשיתי לו תנועה קטנה עם הראש שאומרת לו שנעלה למעלה ונדבר. הוא הנהן אליי, ובדרך שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות משהו, אני לא יכול להיות מכניס אורחים גרוע. הוא אמר שהוא לא צריך כלום ועלה אחריי. הרגשתי את המתח המגעיל שיש באווירה.
"שוטגאן." אמר דן כשהוא נכנס לחדר שלי. ציחקקתי וסובבתי את ראשי אליו. אני כועס על הבחור כמו אני לא יודע מה, אבל יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם. פיניתי לו את הדרך אל כיסא המחשב המסתובב, הוא תמיד יושב עליו, ומי שתופס אותו, חבל עליו. זה כמו לקרוא שוטגאן באוטו, רק על המושב בחדר.
"הוא באמת פה?" פתח ואמר דן אחרי כמה רגעים של שתיקה כשאני יושב מולו על המיטה. הנהנתי אליו ונשמתי נשימה עמוקה.
"בדיוק הגעת אחרי שיחה עם ההורים. קודם התמודדתי עם זה יותר טוב, בקודם אני מתכוון לזמן שראיתי אותו."
"אה.." הוא נאנח, "זה היה לפני כמה שעות?"
"סביבות אחר הצהריים. ראיתי אותו במרכז העיר, אותה הליכה, אותו סגנון לבוש.. באמא שלי דן הוא פשוט לא השתנה."
"בנאדם לא משתנה כל כך מהר בארבע שנים.." הוא נאנח. הנהנתי אליו ואמרתי לו שהוא הלך ברחוב ואני בהיתי בו, במקום שאני יודע שהוא לא יבחין בי, ושכחתי לגמרי מה התוכניות שהיו לי כשהגעתי למרכז העיר. דן הקשיב להכל, ושאל שאלות תוך כדי. לא חרג מהנושא, לא שאל שאלות אחרות על נושאים שאולי בוערים לו יותר לדבר עליהם. הוא היה מה שהוא היה תמיד, האדם שמקשיב למה שאני מספר, שעוזר ותומך ומייעץ. אחר כך הוא גם שאל על ההורים.
"הם אמרו שהוא היה פה, שהוא דיבר איתם." אמרתי לו. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי ואני הנהנתי, תוך כדי שאני מרגיש את העצבים מגיעים. קמתי מהמיטה ונעמדתי, וביקשתי ממנו לבוא אחריי למרפסת. עם בית כזה, ברור שתהיה מרפסת בחדר. הוא בא אחריי והשקפנו על הלילה, פשוט לילה קר, שמיים עם קצת עננים, והרחוב שקט. אני לא אעיר אותו עם הצעקות שלי, אני צועק רק בתוך הבית. פשוט לא רציתי להיות יותר בפנים, הרגשתי חנוק.
"הם אמרו לי שהוא הגיע, והם חטפו שוק. שוק קטן אבל אז נתנו לו חיבוק כי הוא בסך הכל הבן שלהם, למרות שהם יודעים הכל. הוא סיפר קצת מה חדש בחיים שלו, אמר שיש לו מישהי כבר כמעט שנה, שזה מרגיש לו מאוד רציני, ככה אמא מספרת. הם ישבו לאכול מרק שאמא הכינה כמו בימים הטובים, והוא שמע גם מהם איך הם. בשלב הזה בערך עצרתי אותם למרות שידעתי שיש עוד המשך לשיחה, וקיללתי אותם, דן בחיים שלי לא קיללתי את ההורים שלי.." נאנחתי והסתכלתי עליו. הוא הנהן אליי ונשען עם גבו למעקה.
"גבר אתה פשוט הוצאת את כל העצבים שלך, אני בטוח שההורים מבינים. אני מכיר את ההורים שלך, הם לא ינטרו על זה טינה גדולה, הם לא יכעסו, הם מבינים שהיית בסערת רגשות."
"הוא הרס למאיה את החיים, הוא לקח ממנה רגע של תמימות, הוא ניסה להיות משהו שהוא פשוט לא.. הוא הרס את האמון שלה בו.. הוא לקח ממני את האהבה הראשונה שלי בנאדם.." נאנחתי.
"היא הייתה האהבה הראשונה שלך?" הוא שאל. הנהנתי אליו, מיואש, לא יודע מה לעשות.
"איך הסתיימה השיחה שלכם?" הוא שאל.
"קיללתי אותם ועליתי לחדר. אני מניח שהם הבינו שהייתי צריך את הזמן שלי." אמרתי. דן טפח לי על השכם והסתובב בחזרה, נשען גם הוא עם ידיו על המעקה במרפסת.
"איזה עולם מטורף.. איך הוא צץ פתאום.." דן נאנח. הסתכלתי עליו והוצאתי גיחוך קטן לחלל האוויר. הייתה מתאימה לי סיגריה עכשיו אם הייתי מעשן.
"ולריב עם החבר הכי טוב שלך זה לא עולם מטורף?" גיחכתי. לא עניין אותי אח שלי באותו רגע, עניין אותי שאני עומד במרפסת עם החבר הכי טוב שלי, ומרגיש שיש מתח באוויר. אני עדיין כל כך כועס עליו ולא יודע מה להגיד, אבל הוא היחיד שיודע מה להגיד במצבים האלה. מכל החברים שלי, הוא היחיד שיודע באמת את הסיפור על אח שלי, היחיד שיודע באמת מה אני חושב, והיחיד שלא משנה כמה אח שלי היה נחמד אליו לפני ארבע שנים, הוא לא יכול לסבול אותו.
"אני באמת חושב שכדאי שנתעסק בזה אחר כך," אמר לי דן והסתכל עליי, "קורים דברים הרבה יותר רציניים שמשאירים את הריב שלנו במקום קצת אחר כרגע, אתה לא חושב?"
"כל הדברים קשורים," נאנחתי, "אני חושב על אח שלי, אני חושב על מאיה, אני חושב עלייך. זה גלגול מהיר של מחשבות."
"אני ומאיה דיברנו היום, בדיוק חזרתי משיחה איתה." הוא אמר לי, גורם לי להתערער קצת. סעמק, הוא הצליח לדבר איתה, לחדור את החזית הכועסת שלה. לא הצלחתי לעשות את זה, לא הצלחתי לעשות כלום. בפעם הראשונה ישבתי שם במסעדה ולא התעסקתי בה, התעסקתי בבר. אני לא זוכר את התקופה האחרונה שחשבתי רק על בחורה אחת. טוב, אחת וחצי.
"היא אמרה לי שהיא ראתה היום את כל השלוש ליאור.." הוא נאנח. הרמתי מיד את ראשי והסתכלתי עליו. לא תכננתי את זה, לא ידעתי שהיא תהיה שם. הייתי בטוח שהיא יצאה מבית הספר שעתיים לפני. שיט, ועם כל השיחה שלנו שהייתה על כל השלוש, בטח לראות את כולן ביחד פשוט בלבל אותה. הרמתי את ידי לכיוון העורף והשענתי את הראש לאחור.
"אתה רוצה להסביר לי מה קורה? גם אני מבולבל," הוא אמר, "או שאתה רוצה להישאר בנושא שלשמו אנחנו פה.." הוא נאנח.
"לא, דווקא טוב יהיה לי להסיח קצת את הדעת מהיצור הזה. אני הקשבתי לעצות שלך ושל מאיה, אני מחזיק כרגע בקשר אחד ויחיד. אני באמת לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך טוב בקשר, ובר גורמת לי להיות מאושר."
"והשתיים האחרות? מה עשו לידה?" הוא התעניין.
"לשנייה אמרתי לקפוץ כדי להגיד היי לבר, היא ממש התעניינה לדעת מי הבחורה שהתחלתי לצאת איתה. אני גובל בקצת שקר אחי, אמרתי לה ששמתי עין על מישהי, לא שאני במערכת יחסים איתה כבר שלושה חודשים, אבל עזוב שטויות. השלישית הייתה בסביבה, בהתחלה פחדתי שהיא תגיד שלום אבל היא הציגה את עצמה בתור ידידה שלי. עוד לא סיפרתי לה אבל היא לא חשדה בכלל, בר ואני לא היינו כל כך קרובים. היא גם באה לשנייה אחת והלכה."
"אתה חושב שתחזיק בקשרים עם כל השלוש?" הוא המשיך לשאול. כל שאלה שלו רק מעסיקה אותי בשאלות שפחדתי לשאול את עצמי.
"אני מניח שלא, עם השלישית לדוגמא לא בזמן הקרוב, היא לא תגיב בכזו קלות כמו השנייה, אבל אולי מתישהו. ובר- אני לא יודע אם אני רואה בזה קשר כל כך רחוק, אבל לעכשיו הוא נכון לי. אני לא יכול לחכות למאיה לנצח."
"אבל בסופו של דבר, אתה רוצה את מאיה?" הוא שאל את שאלת המפתח. גיחכתי והרמתי אליו את מבטי, מסתכלת עליו בפרצוף קצת עצוב, וקולט את פרצופו המדוכא.
"דן.." נאנחתי והעברתי את מבטי אל החושך, "אם אתה עדיין רוצה אותה למרות הכל, ואני יודע שאתה לא צריך את האישור שלי… אם אחרי כל העניין עם הילדה הזו.."
"יהלי," הוא אמר, "כן, זה כבר לא אקטואלי." הוא אמר. הרמתי אליו את ראשי וכיווצתי את גבותיי. שבועיים אני לא מדבר עם הילד והעולם מתהפך. קורה הרבה בחיים של שנינו ואנחנו מפספסים את זה. אני לא מוכן לאבד את אח שלי כמה חודשים לפני סיום השנה הזו, לפני סיום י"ב. עברנו כל כך הרבה מהרגע שהחטיבה התחילה. טוב נהייתי נוסטלגי בלי סיבה.
"אם אתה רוצה את מאיה היא שלך." אמרתי לו, מבין שאולי הגיע הזמן לוותר, לגרום לה מתישהו להיות רק ידידה ממש טובה שלי, ולהפסיק להילחם ברגשות שאני אולי כן ואולי לא מרגיש. יש לי משהו שמתפתח עכשיו טוב, ויש לי חבר שלא ראיתי כל כך מאושר אלא רק בזמן שהוא היה יחד איתה.
"תודה שאתה אומר את זה," הוא אמר וטפח לי על השכם, "אני לא יודע באמת מה המצב כרגע, קשה לה, היא קיבלה מכל אחד מאיתנו בוקס כואב לבטן. את האמון היא צריכה לבנות מאפס. אבל באמת תודה גבר, זה אומר הרבה."
"ומה אני עושה עם האפס? מה אם הוא עדיין בסביבה?"
"אין לך כלום איתו. בוא ננסה לדמות סיטואציה שבה הוא בא ומתנצל.." דן התחיל להגיד, ובמשך שעה הרצנו סיטואציות שיכולות לקרות ביני לבינו, סיטואציות שבהן אנחנו נפגשים שוב, או שהוא מגיע הביתה, או שהמבטים שלנו מצטלבים, או שהוא מתקשר ורוצה לקבוע פגישה. וגם סיטואציות הפוכות, בהן אין יותר קשר, ואיך ממשיכים עם הידיעה שהוא עבר כאן ואולי פספסתי אותו, ואולי טוב שפספסתי אותו. אני חושב שסרקנו כל דבר שיכול להיות. השעה הייתה אחרי שתיים בלילה כשסיימנו לדבר. אמרתי לו שאם הוא עייף ומפחד לנהוג ככה, חדר אורחים תמיד מסודר לקבל אורח. הוא צחק ואמר שהוא מעדיף לישון בבית, שלפחות יישן טוב ויגיע לשעה השלישית מחר בבוקר. גם אני התכוונתי לעשות את זה. ליוויתי אותו עד לדלת כאילו היה דייט שאני לא רוצה להיפרד ממנו. הוא הושיט לי את ידו ואני לחצתי אותה והתקרבתי לתת חיבוק של גברים. אין בנאדם אחר שהיה יכול לעזור לי כמו שהוא עזר.
"אתה האח המוצלח מבין שניכם, תזכור את זה, בסדר?" הוא אמר לי. הנהנתי אליו בחיוך כשאני רואה אותו יורד במדרגות הבית ופונה שמאלה לכיוון הרכב שלו. שתיים בלילה ואני מלא אדרנלין בגלל שיחה עם בנאדם שכבר פחדתי שהפסדתי.