אחד ועוד אחד- פרק 23

דן:
אחרי המעידה הראשונית שלה, על פליטת הפה שהיא הרגישה ממש לא נעים שהיא אמרה, כאילו היא מזרזרת אותי ללכת, היא התנהגה בנחמדות מדהימה. היא חייכה אליי פה ושם, כשהיא עברה לידי, כשהיא הגישה מנה כזו או אחרת. ישבתי שם המון זמן, גם הבאתי לשם ספר שהייתי חייב לסיים. פעם אחת היא נעצרה בחיוך ושאלה אותי מה אני קורא, כאילו היא לא כועסת בכלל על כל מה שהיה מסביב. סיפרתי לה שזה ספר שאני כבר כמה שבועות מתעקש לסיים ופשוט לא מוצא את הזמן ולא את המקום, שבבית דעתי מוסחת להמון מקומות אחרים.
"הגיוני," היא חייכה, "הבית שלך מלא באטרקציות שיכולות לגרום לך לרצות לעשות כל דבר מלבד לשבת ולהתעמק בספר." היא עדיין זוכרת הכל, היא עדיין זוכרת את הרגעים המתוקים אצלי בבית, ואת מה שעברנו ואת מה שהיה.
נשארתי שם עד לשעת הסגירה, עובד בדיוק לפי התוכנית שלי, מנסה לגרום לה להתרגל לנוכחות שלי בחנות, להתרגל להעיף אליי חצי מבט מחויך או לתמוהה על הסיבה שבגללה אני עדיין נמצא שם. הכל כדי שאני אמשיך להעסיק לה את המוח. יצאתי מהמסעדה כשהיא אמרה שהם מתחילים לשטוף את המקום, ואמרתי לה שאני מחכה לה בחוץ. היא הנהנה אליי בחיוך מבין ויצאתי לשבת בחוץ, שואף את האוויר הקר והנעים, מנסה לחשוב מאיפה להתחיל לדבר ומה בכלל להגיד.
רבע שעה אחר כך היא יצאה עם כולם, עם האחראית משמרת שהיא תמיד סיפרה לי שהיא נועלת את המקום, שמתי לב לנשיקות הלילה טוב שהיא סיפרה לי עליהן כשעוד היינו יחד. כל הדברים האלה שבונים את האישיות שלה, שהם חלק בלתי נפרד ממנה. היא נפרדה מכולם והתקדמה אליי ואני קמתי מחויך אליה, ידיי בכיסים, מנסה להבין מה עכשיו. עכשיו היא איתי. היא לא נרתעת, היא לא מסרבת לדבר, היא אפילו נראית פחות כועסת. פתחתי ואמרתי שאם היא מוכנה, אני אשמח לעשות סיבוב ולדבר. היא הנהנה אליי בשקט והתחילה ללכת יחד איתי, ברחובות הקטנים המוארים, במה שהיא מכנה שכונת ילדותה. לא ידעתי לאן ללכת, ולעיתים היא עצרה אותי ואמרה שאין מעבר מהמקום שאני נכנס אליו. הקשבתי לה ועדיין נשארתי בקשב לעצמי, לבנייה הנכונה של השיחה.
"הפתעת אותי," התחלתי ואמרתי, "לא חשבתי שתרצי לדבר איתי." נאנחתי.
"הבנתי שצריך לתת לבנאדם את הזמן להסביר את עצמו," היא אמרה ולא הסתכלה עליי, "ובכל מקרה, אחרי הכל, אני לא בנאדם שכועס ליותר מידי זמן. גם אני אחרי השיחה שלנו הרגשתי שאמרתי דברים שלא היו במקום.."
"זה היה יותר מידי במקום," קטעתי אותה, "כל הדברים שאמרת היו נכונים." אמרתי והסתכלתי עליה. היא העבירה לרגע את מבטה אליי וחייכה חיוך קטן. היא נאנחה ואמרה שהיו כמה דברים שהיא הרגישה שהיו קיצוניים מידי, שממש הרגו אותי, שלא היו במקום גם לסיטואציה שקרתה, שהיא יכלה להגיב בצורה אחרת לגמרי על בגידה. נאנחתי ואמרתי לה שוב שכל המילים שלה הגיעו לי, ולהתנהגות שלי.
"חשבת, באיזשוהי דרך, שאתה הופך להיות מה שכל כך סלדת ממנו?" היא שאלה אותי, מפילה את הפצצה הראשונה לאותה שיחה. ידעתי למה היא מתכוונת אבל סירבתי באמת להבין שהיא מדברת על זה. ידעתי שהיא מתכוונת לליאור, לדברים שהיא יודעת עליו, שאני עדיין לא יודע מאיפה היא יודעת הכל, והדבר האחרון שאני מתכוון לעשות זה לחקור אותה על זה. נאנחתי ואמרתי לה שאני אפילו לא יודע איך זה קרה. היא ביקשה ממני לספר לה הכל, על יהלי, על איך שהכל התחיל. הבנתי שזה מגיע לי, אז סיפרתי לה הכל, על הבר שאני וליאור יצאנו אליו, ועל זה שלא יכולתי לא לעשות משהו כי אז ליאור היה חושד, ולא יכולתי לתת לו לחשוד. אמרתי לה שהתחלתי את הכל בקלות, כשאני יודע שיש לי חברה בבית ושאסור לי לעשות כלום, ושסיימנו את הערב בנשיקה אחת, אבל שהנשיקה הזו השאירה טעם של עוד. ראיתי את הפנים הפגועות שלה ובנקודה הזו הפסקתי לדבר. הלכתי לידה שותק, לא רוצה להגיד עוד מילה אחת כדי לא לפגוע בה יותר. שמעתי אותה לצידי נאנחת ושמתי לב למעשים שלה, לידיה שעלו לפרצופה כדי לנגב דמעות קטנות.
"אני מצטער," עצרתי אותה ונגעתי בכתפה, המגע הראשון שהיה בינינו זה שבועיים ויותר, "אולי היה עדיף שלא תשמעי את זה ככה."
"הסיבה ש.." היא התחילה לגמגם, "הסיבה שהלכת אליה באותו ערב, כדי שליאור לא יחשוד, זה כדי שהוא לא יחשוב שקורה משהו ביני לבינך נכון?" היא שאלה. הנהנתי אליה. "הוא רצה אותי, נכון?" היא שאלה והפילה את הפצצה השנייה. חדת הבחנה הילדה.
"הוא רצה אותך מאז שחזרת לבית הספר בכיתה י'" אמרתי לה, כבר אין טעם להסתיר שום דבר. אני גם לא חייב לו כלום. אני לא חושב שנחזור לדבר בתקופה הקרובה. היא הרימה את מבטה אליי והסתכלה עליי בפרצוף מופתע. הנהנתי אליה בשקט כשידי בכיסים ונשכתי שפה אחת. היא עדיין הסתכלה עליי עדיין מופתעת וחסרת מילים.
"הוא כבר לא, נכון?" היא שאלה. עוד שאלה אחת שלה שנגמרת במילה נכון ואני באמת אשתגע.
"אני לא יודע," נאנחתי, "את צריכה לשאול אותו את זה בעצמך." אמרתי. היא הנהנה והמשיכה ללכת, שותקת. הלכתי לצידה, מנסה לחשוב אם אני מצליח לקדם משהו בשיחה הזו. היא כבר פחות כועסת, אני לא יודע אם בכלל היא כועסת, אבל משהו אצלה עדיין לא סגור. אני לא מרגיש שבנקודה הזו אני יוצא מהשיחה והכל בסדר איתנו.
"בואי נשב רגע," אמרתי לה והפניתי את מבטה אל ספסל שהיה לצד הדרך. השכונה הזו מרובה בכאלה, זה נורא נוח. היא חייכה חיוך קטן והתיישבה, ואני לצידה, כמה סנטימטרים רחוק ממנה. התגעגעתי ליכולת שלי פשוט להתקרב אליה ולנשק אותה, להרגיש שהיא שלי.
"מאיה.." נאנחתי, "אני ויהלי לא ביחד." אמרתי לה, מטיל אני את הפצצה הראשונה שלי. היא הרימה את ראשה במהירות, המהירות הכי גבוהה שבה היא הגיבה למשפט שאמרתי הערב והסתכלה עליי. סיפרתי לה שזה נגמר שבוע שעבר, מצידי. הרגשתי שאני לא יכול, שעשיתי טעות יותר מידי גדולה שעדיף שלא תימשך זמן רב כל כך כי אני אפגע בה יותר אחר כך. כבר מספיק פגעתי באנשים בתקופה הזו. נאנחתי ואמרתי לה שהסיבה שאני מדבר איתה זה לא כי אני רוצה להתחנן על הברכיים שנחזור להיות ביחד, ואני בטח צריך לחשוב המון אחרי המעשים המכפירים של התקופה האחרונה, אבל שאני רוצה להתחיל מחדש. אני שונא את הביטוי דף לבן ולכן לא השתמשתי בו, אבל אמרתי לה שאני רוצה שננסה לחזור לקשר בלי שנחשוב על ההיסטוריה. אני יודע כמה יהיה לה קשה לסמוך עליי שוב, אבל אני מבטיח לנסות לתקן על העוול שהיא הרגישה. אין לי אינטרס עכשיו לעשות שום דבר, אין כוח שיניע אותי מהצד, אין מישהו שאני אנסה להוכיח לו משהו.
"כשנפגשנו בפעם הקודמת, אמרתי לך שאני לא רוצה שום קשר איתך יותר.." היא נאנחה, גורמת לי להיזכר בשיחה הקשה שניהלנו בפתח הבית שלי.
"משהו השתנה?" שאלתי אותה, לפני שהיא ממשיכה את המשפט שלה. היא הנהנה אליי בחיוך קטן ואני הרגשתי את ההקלה בגופי. כל כך רציתי שהיא תיתן לי סימן שיש לי פרטנר לעבוד איתו ולנסות לשקם איתו את הקשר.
"אני רק.. אני צריכה כמה ימים. אני מבטיחה לך שאני אבוא מעצמי, באמת, סמוך על המילה שלי," היא העבירה את מבטה אליי וחייכה חיוך קצר, "פשוט תן לי כמה רגעים, לחשוב, לעכל, להבין.."
"קחי כמה זמן שתצטרכי," אמרתי לה בחיוך, "ההבטחה הקטנה שלך שווה לי את הכל. לא רציתי לאבד אותך, אני עדיין לא רוצה." היא הנהנה אליי והגישה לי את ידה, כשכף ידה מופנת כלפיי מעלה. החזקתי בידה וחיזקתי את האחיזה בה, בכף ידה הקטנה והרכה, ובהיתי בחיוך שלה.
"רוצה טרמפ הביתה?" שאלתי. כבר היה ממש מאוחר, שואף לחצות. לא דיברנו המון אבל דיברנו מספיק, לא צריך להאריך את השיחה למעבר הזמן שנדרש לה. נאמר בה הכל. היא לקחה לעצמה כמה שניות לחשוב ואז אמרה שהיא תשמח, שאלה אותי אם באתי עם אוטו או שאני אבקש טרמפ מהנהג. צחקתי, היא באמת לא שכחה כלום. הלכנו יחד לאוטו שלי, היום נהגתי בעצמי, ונסעתי עד לכתובת הבית שלה, אותה זכרתי בעל פה. היא נתנה לי חיבוק קצר של לילה טוב ואני במשך כל הנסיעה הביתה רק חשבתי כמה יש לי מזל שלא נפלתי על מישהי בעייתית, מישהי שתמשיך לרדוף את הכעס, בלי לתת את ההזדמנות לדבר. כל מה שהיא אמרה הגיע לי, בכל מה שקרה אני הכנסתי את עצמי לבור שחור ומטומטם, והמקום היחיד שאיתו אני יכול להעלות את עצמי מחדש זה לשקם את הקשר לאט לאט, ובטוח.
כמה שניות אחרי שהחניתי את הרכב, בטיימינג מפגר, קיבלתי סמס. הוא היה מליאור, חשבתי בהתחלה שאני לא רואה נכון. ראיתי את ההודעה עוד לפני שנכנסתי אליה. פניי קפאו. הוא כתב שהוא ראה את אח שלו, לא פירט איפה ולא פירט יותר מזה.
'דבר איתי דן, אני לא עובר את זה לבד'. הוא כתב, יכולתי לשמוע את קולו המיואש. הנעתי מחדש את האוטו וכתבתי לו שאני מגיע. אח שלי בצרה, זין על השעות שינה שלי.