אחד ועוד אחד- פרק 22

מאיה:
עברו שבועיים, שבועיים מתישים. זה מתיש גם להיות בפוקוס וגם לנסות להתרחק מכל דבר שלא אמור להציק לי. ניסיתי לחזור ולהתנהג כרגיל בבית הספר, למרות שלא באמת יכולתי. תמיד הבחנתי בזווית העין או על ליאור או על דן, שכל אחד מהם ישב בקצה אחר, מרוחק מהשני. החבורה שלהם הייתה מופרדת- אנשים שבחרו להיות בצד של ליאור, שהם היו הרוב, מול החברים שנשארו עם דן, שישב בדרך כלל עם שלושה חברים טובים ועוד כמה ידידות טובות. היו הבדלים בין שתי הקבוצות- בקבוצה של דן ישבו בדרך כלל יותר בנות, הוא לא הרבה לפגוע בהן כמו ליאור. ליאור לעומתו המשיך לשבת במקום הקבוע שלהם רק עם הבנים, צוחק כל הזמן. אני לא חושבת שראיתי אותו במשך השבועיים האחרונים לא מחייך.
כשיצאתי מהלימודים יום אחד, בדרכי לבית הקפה, הבחנתי בשתי בנות עומדות ליד השער. זיהיתי אחת מהן במהירות, ואת השנייה לקח לי כמה שניות. כשנפל לי האסימון, רק בהיתי בשתיהן. פשוט נעמדתי באמצע ההליכה לכיוון השער ולא יכולתי לזוז. הן לא שמו לב אליי, ועמדו וצחקו יחד. כשהתעשתתי הלכתי בקצב איטי יותר לכיוון השער, רוצה לראות אם משהו יקרה בכמה שניות שבהן אלך לאט. תוך כמה שניות קלטתי ילד רץ לשתיהן, זה היה ליאור. הוא רץ כבר ממחוץ לבית הספר, כנראה חיפש אותן ולא מצא ואז חזר לשער. הוא נתן לאחת חיבוק ולשנייה נשיקה על השפתיים. האחת הייתה בר, השנייה הייתה לינוי. זכרתי את הפרצופים שלהן טוב לפי התמונות. יותר יפות במציאות מאשר בתמונות, זה מטורף. עברתי אותם, את ההמולה הקטנה, והתחלתי לצעוד על המדרכה לכיוון בית הקפה, כשהמחשבות לא מרפות ממני. משהו קרה במשך השבועיים האחרונים, זה לא יכול להיות שהן ידעו אחת על קיומה של האחרת, ולא יכול להיות שליאור ירגיש מספיק בנוח כדי לנשק אחת על השפתיים ולאחת לתת רק חיבוק. בלי ששמתי לב התנגשתי במישהי. אמרתי סליחה, ולקמצוץ של הרגע הבחנתי בפרצופה. עולמי נפל עליי באותו רגע- זו הייתה רותם, השלישית של ליאור. היא אמרה סליחה בקול מתוק והתקדמה ממני. זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות.
עם כל הבילובולים, שכחתי בכלל שקבעתי עם רז, חברתי הטובה, שתגיע גם היא היום למסעדה ונוכל מידי פעם בהפסקות שלי לעבוד על פרויקט מסוים, או לפחות לבנות את התשתית לפרויקט הזה. היא צלצלה אליי ואמרה שאני ממש מעופפת, וששכחתי שהיא לא יודע את הדרך למסעדה. חשבתי על זה שזה מוזר שהיא עוד לא הייתה במקום שאני עובדת בו, אבל בעצם היו תקופות שהעדפתי להשאיר את כל החברים שלי רחוק ממקום העבודה שלי, כי ידעתי שלא אוכל להתרכז אם הם יהיו שם. אמרתי שאני ממש מצטערת, כיוונתי אותה לקו אוטובוס שיביא אותה ממש קרוב למסעדה, ושוב התנצלתי. אמרתי לה שהיה לי משהו אחר על הראש. היא צחקה ואמרה שלא נורא, ושנתראה שם. אני חייבת הפסקה מכל מה שהולך מסביב.
למזלי, יכולתי להוציא את כל האנרגיות שלי במשך המשמרת. בית הקפה היה מלא היום באופן מחשיד, כל הזמן באו והלכו אנשים, השולחנות נוקו מהר ומיד התיישבו בהם לקוחות חדשים. אני ומור עבדנו בלי הפסקה. אפילו לא היה לי זמן כמעט לגשת לרז, אבל היא אמרה שהיא מתחילה לבנות את מה שאנחנו צריכות. עבודה מעניינת בסוציולוגיה האמת, חבל שאין לי המון זמן להשקיע בה.
"שלום, איך אפשר לעזור ל.." אמרתי בחצי נשימה, מתרוצצת בין השולחנות, כשנעמדתי ליד השולחן הקבוע של ליאור, בו גם ישב, יחד עם בר, חברה שלו. חייכתי אליו חיוך קטן והשלמתי את המשפט. לא שמתי לב שהם נכנסו בכלל מרוב כל העומס, אחרת הייתי שולחת את מור לשולחן שלהם.
"אהלן," הוא אמר בחיוך חטוף והניע את ידו לשלום. חייכתי אליהם ושאלתי אותם אם הם צריכים עוד חמש דקות כדי להחליט, והיא הגיבה ואמרה שלא, בחיוך, שהם יקחו שתי מנות צהריים מהמיוחדים שכתובים על הלוח. הנהנתי אליהם ורשמתי זאת בפנקס, מנסה כמה שפחות ליצור איתם קשר עין.
"משהו לשתות?" שאלתי ואספתי את התפריטים, נשענת קצת קדימה ומצליחה להריח את הריח של ליאור. נרתעתי מיד וחזרתי לאחור.
"נשמח לפעמיים גזוז של פעם," אמר לי ליאור בחצי חיוך, "תודה." והנה אנחנו כמו בפעם הראשונה שהיה כאן, עובדת ולקוח, ולא יותר מזה. וככה התנהל רוב הזמן שהם היו שם, אני עובדת לידם מידי פעם, לא מנסה להאזין לשיחה שלהם, ובעיקר עמוסה עם כל השאר שהגיעו. משפחת כהן שהגיעה בשעה שהיא תמיד רגילה להגיע בה, הופתעה לגלות מסעדה כל כך עמוסה. התחננתי בפניהם שיחכו קצת כי לא רציתי להפסיד אותם, גם רציתי לשמוע מה חדש כי לא ראיתי אותם כבר כמה שבועות. האמא התרככה ואמרה שאין להם בעיה לחכות, ובינתיים שיחקו בכניסת המסעדה עם הילדים. תוך עשר דקות התפנה להם השולחן הגדול ויותר משמחתי לשרת אותם.
"מאיה," שמעתי את קולו של ליאור כשפניתי בחזרה למטבח עם מגש כבד. אמרתי סליחה ושממש כבד לי, ושאני עוד שתי שניות אחזור. הלכתי במהירות לכיוון המטבח להניח את הכלים ויצאתי בחזרה אליו. בינתיים ראיתי אותו אומר משהו לבר, והיא בחיוך קמה והלכה לכיוון היציאה.
"כן," אמרתי לו, מסתכלת לא מסתכלת על העיניים שלו. הוא הרכין את ראשו והוציא משהו מכיס הג'ינס שלו.
"זה בשבילך." הוא אמר והוציא דף מקופל. חיכיתי שתי שניות של שקט ואז הפניתי את ידי כדי לקחת את הדף מידו. אצבעותיי נגעו לרגע באצבע שלו שהחזיקה את המכתב ומיד החזרתי את היד אליי, תוחבת את הדף בכיס האחורי של המכנסיים שלי. הנהנתי אליו הנהון קטן והוא עקף אותי מימין, מתקדם לכיוון הדלת. סעמק, יש לי כל כך הרבה מה לומר לו.

דן:
החלטתי לחזור לשיטה הקודמת שלי, לבוא אליה בהפתעה, לנסות לדבר איתה, להתעקש על לדבר איתה, להפתיע אותה במקום שהיא הכי לא מצפה לו, ואז לבוא. הכל כדי רק להחליף איתה שתי מילים, שתי מילים אחרי הדרך המגעילה שבה התנהגתי, אחרי מה שעשיתי, אחרי איך שהגבתי. כשחזרתי אל תוך הבית אחרי השיחה איתה, עם לחיים שרופות מדמעות, כשבכיתי עוד בחוץ כמה דקות עד שנכנסתי בחזרה ליהלי, יהלי פשוט לא הבינה מה קרה לי. חירטטתי לה שמאיה סיפרה לי משהו ממש עצוב בקשר לחיים שלה, והיא הבינה כשאמרתי לה שאני לא יכול לדבר על זה. היא נתנה לי נשיקה שהשכיחה ממני לרגע את כל המחשבות, ואז החזירה אותי למציאות בה אני מרגיש שאני עושה טעות. אבל לא עצרתי אותה שם, גם שכבנו באותו ערב. אני כנראה הבן זונה הכי גדול שאני מכיר, הופך להיות לאט לאט ליאור מספר שתיים.
כשהתקדמתי אל עבר פתח המסעדה ראיתי את ליאור, יוצא מחובק יחד עם מישהי. זיהיתי שזו בר, הם לא מרבים להיראות בציבור ביחד. לא בעצם אני טועה, מספרי שתיים שלוש לא יוצאות החוצה. הוא קלט את מבטי, ומיד הסתובב לכיוון בר והמשיך ללכת איתה צוחק ומחובק. הכל כדי להראות לי שאצלו בחיים הכל טוב. אבל מה הוא עשה במסעדה של מאיה? אנחנו חיים ביותר מידי מעגלים משותפים, ולשנינו יש את אותן תוכניות בראש. למדנו אחד מהשני יותר מידי.
שתי דקות אחרי שהכניסו אותי לשולחן ריק מאיה הגיעה לשולחן שלי. היא שאלה איך אפשר לעזור לי וכשהרימה את מבטה אליי היא קפאה.
"עוד אחד.." היא נאנחה, חושבת שאני לא שומע אותה.
"טוב לראות גם אותך." אמרתי קצת מעוצבן.
"טוב, זה לא המקום לזה, אתה רוצה חמש דקות לעבור על התפריט?"
"לא, תודה." חייכתי אליה, "אני רוצה פסטה, אבל אני לא ממש יכול להחליט. פשוט תבחרי את, מה שהכי טעים פה."
"זה תלוי," היא אמרה לא מורידה את מבטה מהדף, "רוטב עגבניות או שמנת?"
"זה באמת לא משנה לי. תשאלי את הטבח מה יותר טעים היום, ותוסיפי לזה קולה. חוץ מזה אני אשמח ללחם הבית בהתחלה."
"הגעת רעב.." היא נאנחה. כיווצתי את גבותיי. "סליחה, זה לא היה במקום. אני לא חושבת כרגע לפני שאני אומרת דברים." היא התנצלה. חמודה, חשבה שהיא פגעה בי.
"עוד משהו?" היא שאלה בחצי חיוך, החצי חיוך היחיד שראיתי מצידה במשך השבועות האחרונים.
"לא בינתיים, תודה." אמרתי מחויך. היא לקחה את התפריט, ולא הספיקה להחזיר אותו למקום כי משפחה גדולה קראה לה. עכשיו עלה לה החיוך הגדול על הפנים, כשהיא מתקרבת אל הבת הצעירה ונותנת לה את ידה, צוחקת. אני ממשיך להיות מוקסם מכל צעד שלה ומכל דרך שבה היא מתנהגת עם אנשים. אני מתגעגע אליה בטירוף.