אחד ועוד אחד- פרק 20

מאיה:
אחרי עוד יומיים, רק של עבודה, בהן לא הלכתי לבית הספר כי לא יכולתי להתמודד עם כלום, לא עם המבטים, לא עם השיחות שהוא ירצה לנהל, ולא עם שום דבר, הגיע סוף השבוע. בסוף השבוע אני לא עובדת, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחרטתי על זה. רציתי שעוד משהו יעסיק לי את המוח. לא רציתי לחשוב על כלום- לא על דן, לא על ליאור, לא על יהלי. באותו יום הלכתי יחד עם כל האחים חוץ מהחמישי לגן המשחקים הקרוב לבית, דבר שלא עשינו כבר כמעט חודשיים. פשוט הצעתי להם שהגיע הזמן לצאת קצת מהבית. הם ממש שמחו, הם לא הבינו מאיפה האנרגיות. יכולתי לתת לאמא ואבא קצת מנוחה. נהנינו בגן המשחקים, וחזרנו אחרי שעתיים. עזרתי לאמא להכין את האוכל כששמעתי צלצול בדלת. ניגבתי את הידיים מהירקות שחתכתי והתקדמתי אל הדלת. אבא בדיוק ישן והילדים שיחקו במשהו.
"הפסקת לענות לי. רציתי לבדוק איפה את." אמר לי ליאור ברגע שפתחתי את הדלת. זה היה ברור שהוא יופיע אם אני לא אענה לו. הנהנתי אליו ונתתי לו להיכנס אל תוך הבית. הוא אמר שלום לאחיי הקטנים, ואמא הסתכלה מכיוון המטבח, חייכה ואמרה שלום.
"יש לך זמן לדבר?" הוא שאל אותי. העברתי לרגע מבט על המטבח והבנתי שאם הוא כבר הטריח את עצמו להגיע, אני אהיה חייבת לדבר איתו. לא יכולתי אבל להיות בחדר, אחותי הייתה שם ובדיוק למדה למבחן. אמרתי לו שנצטרך לצאת מהבית, והוא הנהן ואמר שזה בסדר מבחינתו לעשות כאן סיבוב בשכונה. צחקתי צחוק קטן ואמרתי לו שאין הרבה מה לראות בה, אבל שאפשר ללכת לגן השעשועים שחזרתי ממנו הרגע. רק ביקשתי רגע ללכת לחדר ולקחת כמה דברים. הוא חייך אליי וחיכה בכניסה בזמן שהלכתי לחדר לקחת כמה דברים. הייתי חייבת לפחות בהתחלה להיות נחמדה, אבל רק לראות אותו הכעיס אותי. הייתה סיבה שהתחמקתי ממנו בימים האחרונים.
אחרי שהלכנו קצת והגענו לפארק, התיישבנו בספסל והתחלנו לדבר. הוא שאל אותי מה קרה שלא הגעתי לבית הספר בימים האחרונים, ואמרתי לו שהייתי צריכה להיות בבית בימים האלה, כי היו צריכים אותי. שקר שרוב הסיכויים שהוא יקבל. הוא הנהן אליי, ואז שאל אותי למה לא עניתי לשום דבר שהוא כתב, ולמה התחמקתי ממנו. הוא נאנח ואמר שהאופצייה היחידה שהייתה לו להשיג איתי שיחה היא להגיע אליי. זו כבר נהייתה שגרה שבה או אני מגיעה בהפתעה לבתים של אחרים, או שהם באים אליי. החיים נהיו טלנובלה.
"יש לי משהו בשבילך." אמרתי לו. הוא הסתכל עליי במבט מוזר ומשועשע, ואני הוצאתי מהכיס האחורי שלי דף נייר. הוא היה מקופל לשמינית, דף נייר רגיל. החזקתי אותו עדיין מקופל, ושיניתי את ההבעה שלי.
"אני רוצה שתכיר," אמרתי לו במבט ארסי ומעוצבן ופתחתי את הדף, "בר אברג'יל, לינוי כהן, רותם שגיא." אמרתי והעברתי לו את הדף. המבט שלו קפא, והוא הסתכל על הדף. בדף הייתה תמונה של כל אחת מהן. כשהייתי בלשית וסטוקרית קטנה, אז בדקתי מי כל אחת מהבנות שיובל סיפר לי עליהן. הוא ידע שגם ביני לבין ליאור התחיל להיווצר קשר טוב, וידע על המלחמה שהייתה בין דן לליאור, עליה הוא שמע בעיקר מדן. כשהוא החליט לבוא אליי ולספר לי את הכל, הוא גם סיפר לי על שלושת הבנות של ליאור, בנות שלא מכירות אחת את השנייה, כל אחת מבית ספר אחר של העיר, ואף אחת לא יודעת על קיומה של האחרת. ושלושתן, בקשר טוב עם ליאור. אחת שהיא באמת חברה שלו, אחת שלא דופקת דין וחשבון ורואה בו כיזיז בלבד, ואחת שהם רק שוכבים, אבל היא רוצה יותר. מה שהרג אותי זה שחברה שלו, שהיא חברה שלו, לא יודעת שהוא בוגד בה. לא יודעת מכלום.
"ואני חשבתי שאתה ילד טוב, ואני חשבתי שאת כל הדברים שאתה מספר על כמה בנים יכולים להיות עם חרא, למדת מהתנהגויות של אחרים. לא יכולתי לתאר לעצמי שאתה כזה בן זונה, שאתה מתייחס בצורה כל כך מזלזלת לבנות, שיש לך פאקינג שלושה קשרים שאתה מחזיק במקביל, שעם כל אחת מהן אתה שוכב, וכל אחת מהן מקבלת את היחס הזה ממך, רוצה אותך, מתקרבת אלייך, ואתה לא שם על אף אחת."
"מאיה את לא יודעת על מה את מדברת!" הוא אמר לי כועס. השתתקתי מהר, הפנים שלו היו אדומות, והוא עוד לא הרים עליי את הקול פעם אחת.
"תגיד לי שזה לא נכון! תגיד ששום דבר מזה לא נכון! שאתה לא מחליף ככה בין השלוש, שאין לך את כל זה!" התחננתי בפניו. הוא קבר את ראשו בין שתי ידיו ושתק. "מה שחשבתי.." אמרתי והרגשתי את הדמעות יוצאות לי מהעיניים, "אני סמכתי עלייך, אני נחשפתי בפנייך, הרגשתי שאתה מי שעוזר לצאת מהמצבים המסובכים האלה. איפה הילד ששמר עליי מאחיו הגדול?!" אמרתי לו. הוא הרים אליי את ראשו והסתכל עליי, פניו קפואות, מסתכל עליי במבט עצוב, עם בכי. יותר מידי בוכים מסביבי לאחרונה.
"זה לא אותו דבר, מאיה, אני ואחי זה פשוט לא אותו דבר.." הוא נאנח והתקרב אליי. הוא ניסה להחזיק בידיי ואני התרחקתי ממנו במהירות.
"אתה לא תכריח מישהי לשכב איתך, נכון, אתה לא תיגע בה, אבל אתה תשחק בה. וכל פעם כששאלתי אותך מה שלום חברה שלך, ראיתי שאתה לא מדבר על זה בעיניים נוצצות, ולרגע לא חשבתי שזה כי יש לך עוד שתיים מהצד. גם אח שלך, כמו שאמרת, היה ילד מדהים ואח מדהים לפני שהוא השתנה. אני לא רוצה שתגדל להיות מה שהוא היה.." נאנחתי. הבכי עכשיו היה בלתי נשלט, גם מצידו וגם מצידי. פשוט ישבנו ובכינו. הוא קם, התחיל ללכת הלוך וחזור, ואז בעט בספסל שישבנו עליו. ראיתי אותו נושם בכבדות, מסתכל עליי ופשוט לא יודע מה לומר.
"למה אתה חושב שהתרחקתי ממך בימים האחרונים? למה אתה חושב שהפסקתי לדבר איתך? אני לא יכולה להסתכל לך בעיניים, אני לא יכולה להבין איך סמכתי עלייך, איך נפתחתי בפנייך, איך הרגשתי בטוחה. אני בזה לאנשים כמוך, הדבר שאני הכי לא מעריכה בעולם זה את הדברים האלה ואתה יודע את זה! בעיקר לאור ההיסטוריה ששנינו יודעים אותה, שממני השכיחו! איך אני אכבד מישהו שלא מכבד את מי שלצידו?!"
"מאיה אני מתחנן, תפסיקי לדבר." הוא אמר לי בקול שבור והתיישב לידי, "כל מילה שלך מכאיבה לי, בבקשה, די."
"אין לך לב בשביל שהמילים האלה יפגעו בך. מילא זה היה משהו של הרגע, מילא הייתה מעידה קלה ועליה היית מתנצל, אבל אני בדיוק נפרדתי מחבר שלי שגם הוא בגד בי ועוד המשיך עם זה, וגם הוא לא התנצל על המעידה הקטנה שלו, ואתה הולך ומפתח עוד שני קשרים, ופוגע בצורה שאתה אפילו לא יודע במי שלצידך. המילים שלי אמורות להכאיב לך, אני לא אמורה להיות המלאך עכשיו כשאתה כזה שטן." הוא הסתכל עליי בפנים עצובות, כעוסות, פגועות. שמעתי ממנו רעש של צעקה כלואה.
"יש לי לב, יש לי לב אוהב ואת יודעת את זה. כשהגנתי עלייך לפני כמה שנים, כשחיפשתי אחרייך, כשניסיתי רק לגרום לך להתקרב אליי עוד פעם, כשדאגתי לך, תוך כדי השנה הזו, מאז שהקשר התחיל."
"כן.. ממש לב," גיחכתי לעצמי, "כשהתחלת ושיחקת בי, כשאמרת לחבר טוב שלך להתחיל איתי ואז להבריז לי, כשכמעט מנעת את החברות בין החבר הכי טוב שלך שהתחיל להרגיש אליי משהו.. ממש לב זהב."
"את לא יודעת כלום, מאיה את פשוט לא יודעת כלום." הוא לחש.
"אז תסביר!" התעצבנתי, "תסביר כדי שאולי אני אראה נקודה אחת של אור בתוך כל האישיות הפגומה שלך!" צעקתי. אישה שהלכה עם הכלב בפארק העבירה את המבט שלה אלינו ואני רק התנצלתי בפניה והיא המשיכה בדרכה. ליאור הסתכל עליי ושתק, נאנח.
"אני לא חשבתי שאני אגיד את זה," אמרתי לו בשקט, "אבל אין לי מה להפסיד. אולי תוכל לצאת עליי על זה, ולתקן את הטעות שהרגשתי במשך הזמן האחרון, אבל נראה לי שלא. במקום לבוא אליי, ולגרום לי להתקרב אלייך, כי רצית אותי," אמרתי, והוא הרים את מבטו והסתכל עליי, "שיחקת משחקים, שלא יפגעו באגו שלך, וברגע שהבנת שהחבר הכי טוב שלך קיבל אותי, דפקת לו את המכות של החיים שלך. אבל מה שלא הבנת, זה שפשוט לא היה לך ממילא סיכוי, ולא כי לא הייתי רוצה אותך, אלא כי הסודות שלך היו מתגלים בזמן כזה או אחר, ואז בטוח לא הייתי רוצה אותך. ואתה לא תשתנה, אתה יכול לנסות, לאבד את כל הקשרים שלך ולהתחיל מחדש, וייקח לך כל כך הרבה זמן כי התרגלת, התרגלת לשחק, התרגלת לדאוג לעצמך לא להיות בלי בחורה בלילה, לספק את עצמך אבל להשפיל בנות. והנורא מכל, שחינכת את החברים שלך בדיוק לאותו דבר. ואני חשבתי שאתה לא הזבל שפגשתי בפעם הראשונה שהתחלנו לדבר כשבאת לבית הקפה. אבל אתה הרבה יותר גרוע." סיימתי בלומר לו שלא יתקשר, ולא יסמס, ולא יראה איזשהו קשר. סיימתי בלומר לו שאני מצטערת על שבכלל דיברנו, והלכתי משם, משאירה אותו עם שובל המילים שלי, כמו שהשארתי את דן עם שובל המילים שלי. ופה נפלה לי הנקודה, שהם כמעט אותו דבר. ליאור החזיק בשלושה קשרים, דן החזיק בשניים. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. וכולן, חושבות שכל כך טוב להן, שיש להן בדיוק את מה שהן חיפשו, כי הצמד הזה, יודע איך לגרום לבחורה להרגיש מאושרת. וכולן נופלות בפח שלהם, אחת אחרי השנייה, במלכודות של נשיקות, של רגעים קסומים, של דייטים בלתי נשכחים. והם- לא ראויים לאף אחת מהן, אבל משיגים את מה שהם רוצים. המילים שלהם בטח ישפיעו עליי בעתיד, ואין לי מספיק כוח לכעוס לנצח, אבל אני לא יכולה להתמודד עם אף אחד מהם עכשיו. כל אחד מהם שם פס על זה שאני בתקופה קשה שכמעט ושכחתי ממנה, תקופה שבה קיבלתי תשובות לחלק ששכחתי בחיים שלי, לחלק שגרמו לי לשכוח. במקום לעזור לי ולעבור את זה יחד איתי, הם החליטו לפגוע. אם הייתי הרביעית של ליאור, ואני חושבת שהייתי בדרך להיות שם, לא הייתי סולחת לעצמי לעולם.