אחד ועוד אחד- פרק 19

מאיה:
כשדפקתי בדלת ביתו של דן הייתי ברגשות מעורבים. לא האמנתי על עצמי כשיצאתי מהבית ונסעתי לכאן באוטובוס. השעה הייתה בערך תשע בערב, הייתי אמורה לעזור לאחי הקטן בשיעורי הבית, ובמקום זה באתי לכאן. התנצלתי מראש שאני לא אוכל לעזור ושזו הולכת להיות פגישה ארוכה. ידעתי מה הולך לקרות.
מאז אותה שיחה עם ליאור, ראיתי שמשהו לא מסתדר לי. אז התחלתי לפעול. הצלחתי להתחמק מדן במשך יומיים שלושה, ולברר קצת מה קורה, יחד עם החברים שלו. בהתחלה כולם צחקו עליי, עד שהיה אחד שהיה מוכן לדבר. קוראים לו יובל. הוא בא לכיתה שלי בסוף אחת ההפסקות, ושאל אותי אם אני רוצה לדבר, על דן. ברגע שמישהו נתן לי קצה אחד של מידע, שמחתי. הוא היה נראה בנאדם אמין, ועדיין לקחתי חלק מהדברים שהוא אמר לי בעירבון מוגבל. הרגשתי כמו בלשית חטטנית, ובעיקר כמו חברה צבועה שמצד אחד עונה לסמסים, ומצד שני חוקרת דברים על חבר שלה. אבל משהו היה נראה לי לא הגיוני בתגובה של ליאור, ואליו לא יכולתי ללכת. הוא הסתלק במהירות מהבית שלי וסירב לענות לטלפונים. הרגשתי שהוא צריך את השקט שלו.
"אני לא יודע אם את זוכרת, אבל אני ישבתי בבית הקפה שאת עובדת בו." אמר לי יובל תוך כדי השיחה שלנו. ישבנו אחרי שעות הלימודים במקום שלא פחדנו שיאזינו לנו בו, או שיראו אותנו בו. הוא הצליח להתחמק ממשהו אחד של החברים ולי, לי אין תוכניות אם הן לא כוללות את דן או את ליאור, הם נהיו מרכז החיים שלי בתקופה האחרונה. אה, וכמובן העבודה שמתחילה רק שעתיים אחר כך. הסתכלתי עליו מופתעת וחייכתי, זכרתי שהם ישבו כמה בחבורה שם אבל לא שמתי לב לפרצופים. הוא התחיל ואמר שבית הקפה נחמד, ביתי, ושאל קצת על העבודה בו. הבנתי שלפני שהוא רוצה להגיד דברים, הוא רוצה לפתוח בסמול טוק פשוט.
"היית נראית אובדת עצות כשבאת ודיברת עם החברים שלי, שניפנו אותך מכל מקום. אני מצטער על ההרגשה הזו, הם לא מתנהגים כל כך יפה באופן כללי, אם אין להם אינטרס בשיחה, כבר למדתי אותם. אבל מעבר לזה, יש כמה חוקים אצל בנים שאני חושב שאת צריכה לדעת. הקטע הוא שבגידה בחבר זה רציני. החבורה שלנו היא נורא מצומצמת ונורא מלוכדת. אנחנו חברים נורא טובים מאז שהתחלנו ללמוד כאן בערך, והחברות הלכה ונהייתה טובה יותר ויותר. אבל.." הוא אמר והתחיל לגמגם, שוקל את המילים שלו לאט לאט, "קשה לי שעושים עוול למישהי, ושתקתי במשך המון זמן, ועם כמה שאני מעריך אותם, אני חושב שהגיע הזמן שתדעי מה קורה מסביבך. זו הסיבה שבאתי. אני מעריך אותך על האומץ, פחות על איך שעשית את זה, אבל אני רוצה לדבר. ואני רוצה שאת הבחירה של מה את עושה עם המידע שאני נותן לך, ואני נשבע ביקר לי שאני לא אומר שטויות, את תעשי בעצמך. בסדר?"
והגעתי לבית של דן, עם ים של מחשבות. שמעתי כמה רעשים מהסלון, וקולות שמתקדמים אליי כדי לפתוח את הדלת. רעדתי קצת מהקור וקצת מההתרגשות, אבל כבר התרגלתי להיות לחוצה מהמצבים האלה. הוא פתח את הדלת והסתכל עליי מופתע, ואז המבט שלו התחלף.
"באתי בזמן לא מתאים הא?" שאלתי אותו קצת נבוכה. הוא צחק צחוק קטן ואמר לי שאני מוזמנת להיכנס פנימה, ונכנסתי בצעדים איטיים לעבר הבית. הורדתי את הג'קט ותליתי אותו על ידי, מסרבת לתת לו לתלות אותו על מתלה המעילים. אמרתי לו כתגובה שאני לא הולכת להיות כאן כל כך הרבה זמן. הוא הנהן אליי.
"דן," שמעתי קול מהסלון, קול צעיר, וכמה שניות אחר כך ראיתי בחורה עומדת בפתח הסלון. היא חייכה חיוך קטן וניגשה קרוב יותר אלינו.
"יהלי, תכירי זו מאיה, מאיה, יהלי." הוא אמר, קצת חושש. הסתכלתי עליה בחיוך קצר.
"היי יהלי, אני מצטערת אם הפרעתי לכם, פשוט דן לא ענה לטלפונים ואני צריכה אותו לעשר דקות מהירות. זה בסדר?" שאלתי אותה, מנסה לא להתעצבן משום דבר, מנסה להראות לה שאני ממש רגועה. ויותר מזה, ניסיתי לא להתעצבן מזה שדן לא הזכיר שאני חברה שלו. בדרך כלל זה עובד אחרת.
"בטח, מה נסעת עד לכאן בשביל זה? הכל בסדר?" היא שאלה אותי בתמימותה. עניתי לה בהנהון קטן, כשאני מרגישה דמעות מאיימות לפרוץ החוצה. דמעות שמסמנות ששום דבר לא בסדר, כי כלום באמת לא בסדר. היא חייכה אליי ואמרה שממילא היא רצתה הפסקת סיגריה בחוץ, והיא לקחה את הג'קט שלה ממתלה המעילים, ויצאה החוצה. הבית היה שקט כמו שתמיד זכרתי אותו, מהתקופה הקצרה שביליתי פה. דן עמד מולי ושתק.
"אז מה? אתה רוצה להיפרד?" שאלתי. הוא הרים אליי את ראשו, מסתכל עליי בפרצוף מוזר.
"אני.." הוא התחיל למלמל.
"לא היו לי הרבה מערכות יחסים בזמן החיים שלי, אבל נפגעתי הרבה פעמים מאנשים. אני יכולה לשים לב מתי אני לא רצויה, מתי לא מעניין לדבר איתי, מתי לא מנסים להשקיע, מתי מראים שלא אכפת. אין אפילו טעם בלהרים את הקול ולצעוק, כי זה לא שווה את זה. אם בגדת," אמרתי לו והוא הרים מיד את ראשו והסתכל עליי בפרצוף שמתחנן ממני להפסיק לדבר, עם עיניים אדומות מכמעט בכי, מנצנצות, "תתמודד עם זה כמו גבר. תגיד לי טעיתי, סליחה, מצטער, בואי ננסה לרכוש מחדש את האמון. אבל חיזקת שני קשרים בבת אחת. האחת, שמרגישה שאתה נותן לה את כל העולם בכל שיחה, ובכל סמס קטן, שהתחלת לאהוב אותו ולהתרגל אליו, והשנייה, שכל הדברים האלה קרו בראשונה והלכו עם הזמן, שחושבת שאתה בשבילה הוא כל העולם, ואתה פוגע, ודורך, והורס את הקשר לבד."
"מאיה.."
"אני באמת, פשוט לא רוצה שום קשר איתך יותר. תודה על מה שהיה, עד הזמן האחרון."
"מאיה תעצרי ותקשיבי לי." הוא אמר, כשהוא מצליח להוציא מילה מהפה, מחזיק את הדלת בידו. נשמתי כמה נשימות עמוקות, והסתובבתי אליו. העיניים שלו היו אדומות מדמעות. לא ראיתי עוד בן בוכה, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחיים. הוא הרים את ידיו לראשו, הולך לרגעים הלוך וחזור, ומנסה להבין מה לומר, ומנסה גם להרגיע את עצמו.
"אני ראוי לכל דבר שאת אומרת לי, וזה הורג אותי. אני הבן זונה שתיארת במשפטים האחרונים שלך ואין לי דרך לשנות את מה שאת חושבת עליי. אני רק אגיד שכשרק התאהבתי בך, הכל היה נראה אחרת. הרגעים איתך היו כל כך קסומים שפשוט לא הבנתי איך לא ניסיתי להיכנס למערכת יחסים בשנים האחרונות. ואז התחילו הבעיות ו.."
"וליאור רצה לבדוק עד כמה אתה גבר שתלך להתחיל עם בחורה בבר, ומשם הכל היסטוריה. היא הבחורה שיושבת כרגע בחוץ ומעשנת סיגריה, בלי לדעת לרגע מי אני, ומה אני בשבילך." אמרתי לו, סוטרת לו עם המילים שלי, שוברת לו את כל האגו, את כל הקשיחות, ורוצחת גם את עצמי עם המילים האלה. השיחה הקשה האחרונה שניהלתי שדמתה לזו בתחושות, הייתה כשההורים סיפרו לי על ההיפנוזה. לרגעים היה נראה לי שהשיחה שלהם, היא שיחה על פרפרים יפים ונצנצים מול השיחה הזו.
ואחר כך יצאתי, לא נתתי לו להשחיל עוד מילה אחת. היא ישבה על המדרגות, כאילו כלום, לא יודעת מה הולך סביבה ואני הבנאדם האחרון לספר לה. איחלתי לה המשך ערב נעים, והיא חייכה ואיחלה לי את אותו הדבר. היא לא הבעיה כאן, היא לא יודעת מה הולך סביבה, היא לא יודעת שהבחור שהתחיל איתה היה תפוס, והיא לא יודעת שהבחור שהיא מתחילה להתאהב בו, יכול לעשות כל כך הרבה בעיות. היא לא יודעת, שהסיבה שהוא הלך לדבר איתה זה כי החבר ניסה אותו, ורצה לראות מה קורה. והיא לא יודעת, מי אני, ומה הייתי לדן בתקופה האחרונה. והיא לא יודעת, שהפרצוף העצוב שהיא תראה כשהיא תיכנס בחזרה לבית, הפרצוף העצוב על הפנים של דן, זה לא רק בגלל השיחה הקשה, אלא כי הוא מאמין בדברים שאמרתי לו על השיחה הקשה הזו. והיא לא יודעת, שאי אפשר באמת לסמוך עליו, ושהסכין אחר כך כל כך כואבת. והיא לא יודעת, שהיא בעצם תפסה את המקום שלי. והיא לא תדע, אם לא יספרו לה, ויסתירו ממנה, כמו שהסתירו ממני.