אחד ועוד אחד- פרק 17

ליאור:
נסעתי כמעט בלי פוקוס לבית של דן, עצבני על החיים. היא לא הבינה ולו לשנייה למה אני מגיב כמו שאני מגיב, לוקח כמה שניות אחרי כל משפט, מנסה לא להתעצבן. בפנים רתחתי מזעם. ניסיתי לא להוציא עליה את העצבים, לא להסביר לה שהחבר הכי טוב שלי גנב ממני את מי שאמורה להיות שלי. בחיים לא הרגשתי ככה- שבחורה באמת צריכה להיות שלי. כל הבחורות שבאו, עברו וחזרו לא הגיעו לקרסוליים של מאיה, מבחינת מה שאני מרגיש איתה, מבחינת האינטימיות שיש בינינו בלי שצריך להיכנס לאינטימיות פיזית.
במשך הנסיעה קיבלתי שיחה מבר. עניתי לה בקצרה והיא אמרה אם אני רוצה לקפוץ. היא צריכה סקס, הבנתי את זה מיד. במקרים אחרים הייתי קופץ על זה, הפעם לא. ידעתי שדן עדיין ער כי ראיתי שהוא היה מחובר לאחרונה, וידעתי שגם ההורים שלו לא בבית, אלא לקחו יומיים בצפון, כך שהבית ריק. בדיוק הזמן לפוצץ אותו במכות. לא הודעתי לו שאני מגיע, אני כמו בן משפחה שם, מתנחל שם לפעמים ימים שלמים ורק הולך הביתה ומחליף בגדים. עכשיו זה ממש לא הכיוון.
"ליאור." אמר דן כשהוא פותח לי את הדלת, לבוש רק במכנס על פלג גופו התחתון. הסתכלתי עליו עצבני. "בוא תיכנס." הוא אמר. הנהנתי אליו בשקט ונכנסתי לבית, בוחן אותו. הוא היה חצי חשוך, דן כנראה מתנחל בחדר וילך לישון בעוד שעה. דן אוהב להיות ער אחרי חצות, הוא תמיד אוהב לעשות את מעבר היום הזה כשהוא עדיין ער.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי כשהוא מתקדם לכיוון המטבח.
"אני לא צמא, תודה." אמרתי לו, מנסה לשמור על הרוגע. הוא הנהן ועמד לידי, נאחז בשתי ידיו בגב הספה.
"אנחנו לבד פה?" שאלתי. הוא הנהן, עדיין בשקט, מנסה להבין מה אני רוצה. כשאני מגיע לפה אני בדרך כלל מחויך, מספר על משהו אחד או אחר, יושבים על בירה במרפסת, צוחקים מהחיים. הסתכלתי עליו וכל מה שרציתי זה להעיף לו את הכאפה של החיים שלו, כאפה חזקה שהוא בחיים לא ישכח, אבל לא יכולתי להרים עליו יד.
"אני נשבע לך שאם לא היית חבר כל כך טוב שלי, אתה היית עכשיו על הרצפה." פתחתי ואמרתי. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי במבט מוזר. "מה חשבת? שאני לא אגלה עלייך ועל מאיה? אה יא חתיכת מזדיין?" הוא החליף את מבטו, ראיתי שהוא בולע את הלשון, ככה אמא אמרה לי שקוראים לזה, כשבנאדם מתבייש כל כך במעשה שהוא עשה. הוא רצה להגיד משהו אבל התחרט, העלה את ידיו לראשו והתחיל ללכת הלוך וחזור מולי, כשאני שותק, נותן לו לקרוס תחת ההאשמות.
"מי אמר לך?" הוא שאל לא מסתכל עליי, כשידיו עדיין על עורפו.
"היא." אמרתי לו, "היא אמרה לי משהו על חבר שלה, לא ידעתי שיש לה חבר.. ואז היא אמרה שזה אתה, חשבתי שיש דן ברגר אחר בעולם, אבל לא- החבר הכי טוב שלי הוא חתיכת בן של זונה."
"ליאור אני.." הוא התחיל לגמגם.
"דן תחסוך ממני, פשוט תחסוך. אני לא רוצה לשמוע שום נאום. אני לא יכול להרביץ לך, אני פשוט לא מסוגל. אני פשוט רוצה שתתפוס מרחק. אתה ידעת, הכל, על מה שאני חושב ועל מה שאני רוצה, אני שלחתי אותך לעשות משהו, ובמקום זה עשית את הדבר ההפוך ממה שהיית צריך לעשות. פעלת נגד, לא איתי."
"מה אתה חושב? שאתה משחק כאן בכל החוקים? שאתה תשלח אותי למשימות שיוציאו אותי חסר לב ואותך מלך העולם? מאיה לא קונה משחקים כאלה. היא פשוט לא." הוא אמר והרים את קולו. הסתכלתי עליו מופתע ובתגובה גם אני הרמתי את קולי. אמרתי לו שאין לו מושג מה מאיה רוצה, שאין לו שמץ על מה שעובר על הילדה הזו.
"אני יודע! אני יודע הכל! על אח שלך, על ההטרדות, יודע אפילו מה עובר עליה. אני מדבר איתה הרבה יותר משאתה מדבר איתה יא חתיכת מניאק מתנשא, אתה לא תגיד לי שאני לא יודע דברים על חברה שלי." הוא אמר. כשהוא אמר חברה שלי, הלב שלי התרסק. אני יכול לקלל אותו עד מחר, אבל הוא קיבל אותה.
"מאיה יודעת על הבחורה?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי במבט ארסי.
"הסיבה היחידה שהלכתי לבחורה הזו, היה כי אתה היית בצד. אם לא הייתי עושה את זה, היית מתחיל לחשוד, היית זורק אותי מזמן ממעגל החברים הזה. אני לעצמי, דאגתי לתחת שלי, אז הלכתי. היה כיף איתה, אחלה בחורה. אבל יש לי מאיה בבית."
"אה.. יש לך את מאיה," נאנחתי בצחוק, "נעלמת לה בשבועות האחרונים. אם לא היית נעלם לה, ואת זה אני יודע שנעלמת בלי שאף אחד מכם יאמר לי, היית יודע מה קרה היום, היא בטוח הייתה מספרת. אם היא כל כך אוהבת אותך, אם הקשר שלכם כל כך חזק, היית יודע מה היום הזה מסמל בשבילה. אתה לא יודע כלום כי היית עסוק בלהאשים את עצמך המון על מה שקרה עם אותה בחורה. בטח אכלת לעצמך את המוח על זה שבכלל העזת והלכת לדבר איתה, והדחקת את חברה שלך ממך. למאיה לא מגיע יחס כזה."
"אתה מדבר כאילו אתה יודע הכל.." הוא נאנח וצחק, "מה אתה חושב?" הוא הרים את קולו, וגרם לי להירתע, "שאני לא יודע שהתנהגתי כמו בן זונה? אבל להבדיל ממני, ואת זה, אדון ליאור פלג, תכניס טוב טוב למוח שלך- אני לא משחק בבנות כמוך. אין לי חברה ועוד שתי חברות מהצד, אין לי את הפלירטוט הקטן עם כל בחורה שנייה שעוברת ברחוב, אני מתחייב, אני נכנס לקשר אמיתי בלי שאני צריך שלוש בנות שיספקו את היצר המיני חסר כל הפואנטה שלי. אני, להבדיל ממך, לא מקיים מערכת יחסים עם אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. לי יש אחת- קוראים לה מאיה בן עמי, והיא שלי. תבין את זה. תעכל את זה." ושם התחרפנתי. איבדתי את העשתונות לגמרי, הלכתי אליו במהירות ודפקתי לו בוקס גדול ליד העין, והוא לא נשאר חייב והחזיר לי בבוקס בבטן. בחיים לא חשבתי שאני ארביץ ככה לחבר הכי טוב שלי. חמש דקות אחרי זה קמתי, ירקתי על הרצפה של הבית שלו ועפתי משם, מדמם, ולא אכפת לי. רק רוצה לעוף משם.
דפקתי על ההגה בחוזקה כשהגעתי לרכב, ואז התיישבתי לנשום קצת. ראיתי את הדלת נסגרת, וחזרתי לנשום נורמלי. הפסדתי פה את החבר הכי טוב שלי, אבל לא הייתה לי ברירה. מה אני אבליג? אני אהיה החבר הטוב שיאמר 'אה התאהבת? יופי לך. קח את הבחורה'. בחלומות הלילה השמיני שלו. אבל יש דבר אחד שהוא צדק בו, וזה שאם אני רוצה את מאיה, ורוצה להילחם עליה, ויודע שהיא שלי- אז זה הסוף לכל מערכות היחסים שבצד. אני בן זונה שמשחק בבנות בכל השנים האחרונות, וזה לא הביא לי כלום. מהרגע שהפרח הזה נכנס בחזרה לחיים שלי, המשכתי לעשות שטויות, להרחיק אותה על ידי המעשים שעשיתי שהרתיעו אותה, ועכשיו הכנסתי אותה חזרה אליי והיא סומכת עליי, אני אפילו לא יודע איך, כי היא כנראה כזו. ואסור לי לאבד אותה. אז אני לא אהיה השמוק שיגיד שחבר שלה התחיל עם ילדה אחרת, אני לא אנסה לגנוב אותה בחזרה כי זה יבוא לרעתי, אני פשוט אתן לה להבין שאני בשבילה.