אחד ועוד אחד- פרק 15

ליאור:
אני ובר חגגנו שלושה חודשים ביחד כמה שבועות אחרי זה. איזה שלושה חודשים.. חודשיים מתוך זה אני בוגד בה. היא עוד לא עלתה על זה, אני לא יודע איך אני מצליח להחזיק מעמד. אני לא מתבלבל בשמות שלהן, אני לא שוכח דברים שהן אומרות, אני לא עונה בטעות בצורה לא נכונה לשיחות, צורה שתגרום להן לחשוד. אני מצליח ממש להסתדר ככה. השנייה והשלישית כמעט ולא לוחצות, יודעות שכשאני צריך אני מתקשר ואני בא, והן יודעות לא לרדוף יותר מידי. ילדות טובות. בר- שתעשה מה שבאלה, שתסמס כמה שהיא רוצה, שתנסה לראות אותי כמה שהיא רוצה, לה יש זכות לזה, היא חברה שלי.
חזרתי מבילוי עם חברים בערב חמישי, סתם הלכנו לאכול פיצה להתעדכן קצת, אלה חברים שלי מהיסודי, לא ראיתי אותם הרבה זמן ואנחנו נפגשים מידי פעם. הגעתי הביתה לא מאוחר, בסביבות עשר. פתחתי את הדלת עם המפתח וכשאמרתי שאני בבית ראיתי את אמא יושבת יחד עם מאיה ליד שולחן האוכל. הסתכלתי עליהן לא מבין. חייכתי והתקדמתי אל עבר השולחן, והן שתיהן הספיקו להתקדם אליי בינתיים.
"היי," אמרתי רגוע למאיה ונתתי לה חיבוק קצר.
"מאיה הגיעה לפני בערך שעה וחצי, היא קיוותה לתפוס אותך בבית. חשבתי שתגיע מוקדם יותר." אמא אמרה בחיוך.
"למה לא התקשרתם?" שאלתי.
"לא רצינו להפריע לך, ממילא הגעתי בלי הודעה מוקדמת, אז היה ברור שאם יש לך תוכניות, אני לא ארצה להפריע להן. אם לא היית מגיע עד עוד שעה, סביר להניח שהייתי הולכת." מאיה חייכה. היא רק מדברת ואני שוב מת, מתענג על הקול שלה, על הרוך שלה, על הצניעות שלה.
"אמא שלך אירחה אותי ממש כמו בת משפחה," היא אמרה, שוקלת כל מילה. חייכתי והרכנתי את ראשי. אני מניח שהן דיברו. אני מניח שאמא שלי הייתה בשוק לראות אותה פתאום כאן. הפעם האחרונה שהן התראו הייתה לפני שנים.
"טוב, אני אעזוב אתכם לנפשכם." היא חייכה, נתנה למאיה נשיקה קטנה על המצח ופנתה לכיוון החדר שלה. אני נעמדתי מול מאיה שותק, לא יודע בכלל מאיפה להתחיל. אני רק שמעתי אותה אומרת תודה על הכל לפני שאמא שלי עזבה את החדר. היא כל כך מנומסת שזה מדהים אותי.
"אני מצטערת שהגעתי בלי התראה." היא אמרה לי והחזירה אותי לפוקוס. הסתכלתי על בגדיה. היא לבשה ג'ינס יפה, חולצה לבנה משיפון, שישבה עליה מדהים, ונעלי עקב. צחקתי ושאלתי אותה מאיפה היא הגיעה שהיא לבושה ככה. היא הרכינה את ראשה והסתכלה על בגדיה, נוגעת בנגיעה קלה בחולצתה. היא צחקה ואמרה שהיא בכלל שכחה שהיא לבושה ככה. היא הייתה בארוחת ערב עם ההורים, רק היא והם, אחיה הקטנים נשארו עם ביביסיטרית, והיא ביקשה מההורים אחר כך להוריד אותה אצלי.
"השגתי את הכתובת מחברים, אולי זה קצת סטוקרי אבל.."
"זה בסדר," הרגעתי אותה, "את רוצה לשתות עוד משהו או שאמא שלי טיפלה בך כמו שצריך?" צחקתי.
"היא הייתה מקסימה. היא הכינה לי שוקו חם, כי באתי עוד שבעה מהמסעדה. אכפת לך אם נדבר?" היא שאלה. היא הרימה אליי את מבטה והסתכלה עליי עם עיניה היפות. אני לא מכיר גבר אחד שיוכל להתנגד לעיניים כמו שלה. הנהנתי אליה בשקט ורק ביקשתי ממנה לעלות להחליף בגדים מכל היום הארוך הזה. היא חייכה ורק שאלה איפה אני מעדיף לדבר. אמרתי לה שהכי נוח יהיה לדבר בחדר שלי, והובלתי אותה יחד איתי במדרגות לכיוון החדר. היא התיישבה בקצה במיטה ואני ניגשתי לרגע לארון, לקחתי חולצה נקייה, הורדתי במהירות את זו שהייתה עליי והחלפתי לאחרת. רוב הבנות שהיו בחדר הזה לא זכו לראות אותי מחליף לחולצה אחרת, אלא רק מוריד אחת ונשאר עירום. היא משהו אחר.
"אני שמח שבאת." אמרתי לה רגוע והתיישבתי לידה. היא חייכה אליי והרכינה את ראשה. היא מתביישת לשבת לידי בכזו אינטימיות, אני שם לב לזה. הפעם האחרונה שישבנו לבד אני הטחתי בה את כל הכעסים שלי, היא סטרה לי ואני הלכתי. אני הקשבתי לעצה של דן בזמן האחרון- נתתי לה את השקט שלה, לעכל את הכל בשקט, להבין את מה שהפלתי עליה.
"אני רוצה שתספר לי על אח שלך," היא אמרה בשקט כשהיא לא מסתכלת עליי. הבטתי בה מופתע, מנסה לחשוב מאיפה להתחיל.
"לא דיברתי עליו הרבה זמן," התחלתי ואמרתי, מרגיש שאני קורע עם המילים שלי את הדממה, הדממה שאני מעדיף שתישאר, "וקשה לי להתחיל להגיד עליו דברים טובים אחרי כל מה שהיה." אמרתי בשקט. היא הנהנה אליי והרימה את מבטה.
"אני אשתדל, בשבילך." אמרתי לה. היא חייכה חיוך קטן וחיכתה שאמשיך לדבר. סיפרתי לה עליו. על יוני. על זה שהוא גדול ממני בעשר שנים, שלא דיברנו כבר ארבע, שרק אמא ואבא יודעים באמת איפה הוא נמצא כי רק אליהם הוא מתקשר. איתי הוא לא דיבר מאז אותם מקרים. הוא השלים את עבודות השירות שלו בקהילה, העונש שנגזר עליו, והעתיק את המגורים שלו לעיר אחרת. לא הייתי בטוח מה לומר לה על המשפחה שלו, כי אני פשוט לא יודע. אני לא יודע אם הוא התחתן, אני לא יודע אם אני דוד, אני לא יודע אם הוא בכלל יצא מהארון, הרי המון דברים יכולים לקרות בשש שנים. סיפרתי לה על הילדות שלנו, על זה שלתקופות הוא היה אח מאוד טוב, שדאג לי, ואיך הוא השתנה.
"מה גרם לו להשתנות?" היא שאלה בשקט, ואני שמעתי אותה מתחילה לבכות בבכי חרישי. שמתי את ידי על הברך שלה והיא הרימה את ראשה אליי. היא שמה את ידה על ידי ונאנחה.
"לי קשה בדיוק כמוך, אבל אני לא יכולה למצוא את התשובות האלה בשום מקום אחר. אני מצטערת שאתה המקור היחיד שאני צריכה להטיל את הכל עליו.." היא אמרה ובכתה, "אבל..". ניסיתי להרגיע אותה, לנחם אותה שזה בסדר, שאין לי בעיה עם השאלות שלה, אבל זה היה להילחם בעצמי. קשה לי לדבר עליו, קשה לי להשלים עם מה שהוא עשה, קשה לי לתת לה תשובות.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי אותה. היא הנהנה אליי והסתכלה עליי, העיניים שלה נצצו בחושך. הרג אותי שזה בגלל המעשים של אח שלי.
"את לא מעדיפה לא לדעת?" שאלתי. היא גיחכה וניגבה את דמעותיה. אם הייתי יכול הייתי מרים מיד את הידיים ומנגב את הדמעות שלה. אני חייב לשמור על דיסטנס מסוים, לא להתנפל עליה כמו שאני מת, לא להתקרב אליה וליצור אינטימיות שהיא תפחד ממנה. אני חייב לשמור על עצמי כרגע כדי שזה יעזור לי אחר כך.
"שאלתי את עצמי את זה המון," היא אמרה, "אבל יש מעט דברים שאני אשמח לדעת. ביררתי עם ההורים שלי כל מיני דברים, בשיחה שהייתה לנו קודם דיברנו על העניין, על ההחלטה שלהם, על האם זה בכלל הייתה החלטה משותפת של כולנו, או רק שלהם, ולמה אני שכחתי גם הרבה דברים לפני, ואיך זה בכלל עבד, והמון שאלות כאלה.. לוגיסטיות, פחות ריגשיות. הפרטים הקטנים שאני עוד רוצה לדעת זה על הבנאדם, ועל איך הגענו למצב שמשהו כזה קרה. אני התאהבתי בו?" היא שאלה. המילים שלה הכו בי. אני יודע שהיא לא התאהבה בו, אבל הוא גרם לה לתקופות להרגיש בטוחה יותר, והוא השתמש בכוח שלו הבן זונה הזה. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לה שאחי רק דאג לה להרגיש טוב יותר עם עצמה. יותר מזה לא רציתי לפרט. היא ילדה מספיק גדולה כדי להבין לבד.
צליל של הודעה הפריע לשיחה שלנו. מאיה הוציאה מכיסה האחורי את הטלפון ואני בשלב הזה הספקתי לנתק על היד שלי מהירך שלה ולשנות תנוחת ישיבה. היא קראה את ההודעה ושמעתי אותה אומרת 'שיט' שקט.
"מה קרה?" שאלתי מתעניין.
"היה פנצ'ר לאוטו, אני אצטרך לחזור במונית הביתה, או משהו כזה."
"זה בסדר, אני אקפיץ אותך." אמרתי מיד. מה זה בשבילי עוד נסיעה קטנה עם הנסיכה הזו?
"אתה בטוח?" היא שאלה. הנהנתי בחיוך.
"ככה גם אני אשלוט על השעה שתצאי מפה, אז אנחנו יכולים להמשיך את השיחה עד אמצע הלילה." צחקתי. היא צחקה, הצחוק הראשון שלה לאותו הערב. הצחוק שלה הרגיע אותי.
אחר כך היא שאלה את השאלה הכי קשה שהיא שאלה אותי. היא התעניינה לדעת מה אנחנו היינו באותה תקופה. התחלתי ואמרתי לה שזה התחיל בתור ידידים שהם שכנים, אבל בגלל שהיינו די צעירים אז זה לא היה כל כך בעל חשיבות. אחר כך סיפרתי לה שהתקרבנו יותר, אבל שבפעמים שהיא הייתה באה לפה, אח שלי היה משתמש במניפולציות שלו ואומר דברים שהם בעיניי לא במקום, אבל בעיניה היו מדהימים. לא יכולתי לומר לה שבמשך השנים שהיא לא הייתה פה, לא הפסקתי לחשוב עליה. לא יכולתי להגיד לה שכילד צעיר אני זוכר את עצמי מאוהב לגמרי, מחייך מכל מילה, דברים שהחברים שלי, שבגיל הזה כל מה שעניין אותם היה הספורט, חשבו שאני משוגע. לא יכולתי להגיד לה שבגלל מה שהיא השאירה אצלי, התחלתי לעשות שטויות, לחפש אחר בנות, אחרי מערכות יחסים. לא יכולתי להגיד לה שהפעם הראשונה שלי הייתה בכיתה י'.
"ואיך אמרו לך שאנחנו כבר לא בארץ?" היא שאלה אותי. היא ריסקה אותי בכל שאלה שלה, ואני ניסיתי להישאר מספיק מרוכז, כשאני נשבר מבפנים. פה כבר לא יכולתי. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר, משעין את ראשי לאחור על ידיי.
"הגזמתי הפעם?" היא שאלה והרכינה את ראשה. השעה הייתה כבר אחרי חצות. דיבנרו המון וזה עבר בשנייה.
"זה פשוט.. אף פעם לא דיברתי על זה כל כך הרבה, כל כך בפתיחות. את לא מבינה מה עשתה לי העזיבה שלכם את הארץ, חשבתי שאני מת. לא ידעתי מה לעשות כי ידעתי שהכל זה באשמתנו, והאשמתי את עצמי על מה שקרה לך. כמה חודשים אחרי זה אח שלי עזב את הבית וזהו, לא שמעתי ממנו. הצלקות על הגוף אמנם נעלמו, אבל הצלקות הנפשיות.." נאנחתי. היא קמה אליי ונתנה לי חיבוק חזק, מחבקת אותי מהבטן, מצמידה את ראשה אל בית החזה שלי. נשמתי נשימה עמוקה, אסור לי להתפרע. אני רק מרגיש אותה קרוב אליי ואני לא שולט בעצמי. ליטפתי את ראשה ומחיתי שתי דמעות קטנות בעזרת שתי אצבעות.
"גם גרמתי לך לבכות?" היא שאלה והרימה את ראשה, "שיט, לא התכוונתי ליאור.." היא נאנחה. הרגעתי אותה באותו חיבוק שלא רציתי שתעזוב.
"אני רק רוצה לומר לך משהו, וזה שאני שמח שאת בארץ. אני זוכר את היום שבו הופעת בבית הספר, כמה שנים אחרי מה שהיה, אני קפאתי באותו יום והייתי חסר תקשורת לחלוטין. לא האמנתי שאת שוב פה. ביררתי באותו יום עם ההורים שלי, וחיכיתי לרגע לדבר איתך. לקח לי שנתיים ומשהו, אני מודה, וזה כי לא יכולתי להפיל עלייך פצצה כמו זו, והמעגלים החברתיים שלנו היו שונים לגמרי. ניסיתי לגרום לך לתת לי תשומת לב, אם זה בבית הקפה, אם זה בבית הספר.. הדרכים שלי היו לפעמים לא בסדר, אני מודה, אבל רציתי אותך שוב בקשר איתי. ובאת לפה מעצמך.. את לא מבינה כמה זה עשה לי טוב." אמרתי לה. היא חייכה, הרימה את ראשה ונתנה לי נשיקה קלה בלחי. התענגתי על המגע הזה.
"נהיה מאוחר," אמרתי כשהיא עדיין קרובה אליי, אני לא מבין איך אני מצליח להתאפק מלעשות משהו אבל אני מצליח. אני מפתיע את עצמי. היא הנהנה אליי ואמרה שאם עדיין יש לי כוח, היא תשמח שאני אקפיץ אותה הביתה. צחקתי ולקחתי מהשידה את המפתחות לרכב ואת הטלפון. הדלקתי אותו לרגע כשהיא יוצאת מהחדר ויורדת במדרגות. היו כמעט מאה הודעות, רובן מקבוצות. מזל ששמתי את הטלפון על שקט, אחרת הכל היה מפריע.
הנסיעה לא הייתה ארוכה, ראיתי את העיניים של מאיה נעצמות לאט לאט, והיא נאבקת בהן לא להירדם. כנראה שגם לה עבר יום ארוך. היא לא רצתה לישון, היא רצתה לדבר עוד, הפעם על כל מה שמסביב. היא שאלה אותי שאלות על עצמי, ועניתי בחיוך ושאלתי אותם גם לגביה. זה היה נראה כמו שיחה רגילה של ידידים. השעה הייתה כמעט אחת בלילה כשהגענו לרחוב שלה. דוממתי את המנוע וחיכיתי לאחל לה לילה טוב.
"אני באמת לא יכולה להסביר לך כמה אני מודה לך ליאור." היא פתחה ואמרה. הלב שלי נפל באותו רגע. חייכתי אליה ואמרתי שאני שמח שהיא הרבה יותר בסדר, שאני שמח שיכולתי לענות לה על השאלות, ותודה גם לה, כי גם אני הייתי צריך את השיחה הזו. היא התקרבה כדי לתת לי חיבוק, ואני אחזתי חזק בגבה ונתתי לה חיבוק אוהב, חיבוק שלא נתתי לאף אחת מכל השלוש.
"לילה טוב," היא אמרה בשקט ופתחה את הדלת. היא התקדמה לביתה ואני הסתכלתי עליה נכנסת לבניין. רק אז התנעתי שוב את הרכב והתחלתי לנסוע. אני מאוהב בילדה הזו. פשוט מאוהב.