אחד ועוד אחד- פרק 14

דן:
לא עשינו יותר מידי, אבל היא נישקה אותי בסוף הערב. זה קרה כשיצאתי ללוות אותה לרכב שלה. ידעתי שליאור, למרות שהוא קצת שיכור, מסתכל עלינו. זה היה בסוף המשמרת שלה, והבר היה פתוח לעוד שעה אחר כך. זה היה אולי שלוש בבוקר. יצא לנו לדבר בערך שלוש פעמים בלי שהפריעו לנו, בין הפסקה אחת להפסקה שנייה. ממה שהיא אמרה לי, היא עשתה יותר הפסקות הערב בגלל שאני הייתי שם.
"זה בשבילך," היא אמרה בחיוך ונתנה לי פתק עם מספר הטלפון שלה. חייכתי חיוך קטן והכנסתי אותו לכיס שלי, "היה לי הרבה יותר כיף היום בגלל שבאת. אני ממש מרגישה ברת מזל שהתחלת לדבר איתי."
"את מקסימה יהלי," אמרתי לה בחיוך, מסתכל עליה. היא חייכה אליי ונשכה את שפתה, ואני הסתכלתי עליה עדיין בחיוך, ושכחתי לרגע מכל מה שמסביב. שכחתי שיש את מאיה שיושבת בבית וכל כך שמחה מכל מה שקורה, שכחתי שהיא בתקופה שבה היא יותר פגיעה, שכחתי לרגע מזה שהתחלתי עם הכל רק בגלל ליאור, וקפאתי מול המבט שלה, מבט חם עם עיניים לוכדות. נצמדתי אליה לאט, מחזיק בצד הבטן שלה, וחיכיתי לאישור שלה, אישור בלי מילים. היא הסתכלה עליי והתקרבה כדי לנשק לשפתיי. לא יכולתי לא לתת לה. היא נישקה נשיקה עדינה, ואז הנשיקה התפתחה להיות עמוקה יותר, רגשית הרבה יותר. היא הכניסה בביטחון את לשונה אל תוך פי, ואני החזקתי חזק בלחיה כדי לקרב אותה אליי יותר. ממש נצמדתי אליה, הרגשתי את הקטנצ'יק למטה מדבר.
ואז נחתתי. רק אז נפל לי האסימון שאני עושה משהו שממש אסור לי. השתדלתי לנתק ממנה את הנשיקה בלי להראות שאני נסוג לאחור, ועדיין נשארתי די קרוב אליה. היא נאנחה בשקט ואז חייכה חיוך גדול. המילה הראשונה שיצאתי לה מהפה הייתה וואו. היא נתנה לי עוד נשיקה קטנה על השפתיים ואז התרחקתי בקטנה כי ראיתי שהתנועות שלה מראות על תזוזה. היא חייכה, והלכה לכיוון דלת הנהג.
"תתקשר," היא אמרה בחיוך ופתחה את הדלת. חייכתי אליה והנהנתי. הרמתי את ידי לביי קטן כשראיתי שהאוטו מתחיל להתרחק, ורק כשידעתי שאין לה עוד זווית ראייה עליי, קברתי את ראשי בין ידיי. אני חתיכת בן זונה, ואין לי כרגע איך לתקן על זה.
כל המחשבות שבעולם התרוצצו לי בראש בדרך חזרה הביתה. יכולתי לחשוב לעצמי בלי שאני צריך להסתכן שאני אפגע במשהו כי אני נוהג. הייתי נתון לחסדיו של נהג המונית. זו לא הייתה נסיעה ארוכה, ולכן כשהיא נגמרה עדיין המשכתי להריץ לעצמי במוח שאלות על מה שאני עושה. חשבתי שבנסיעה אני אמצא תשובות. עליתי תשוש ומאוכזב מעצמי הביתה, מאוכזב מזה שלא יכולתי לשלוט בעצמי, מזה שהפכתי לרגע למה שכל כך שנאתי שליאור עושה. מי אני שאתחיל עם בחורה בבר ואנשק אותה, בעיקר כשיש לי פאקינג חברה בבית? רק בשביל לשמור על עצמי, על התחת שלי, מול החבר הכי טוב שלי? כדי שאני לא ארגיש לבד כשהוא יגרום לכל החבורה לדחות אותי? רק בשביל לצאת גבר? ואני יודע שאני אהיה מותקף בהמון רגשות אשם ברגע שאני אראה אותה, וכמה זמן אנחנו בכלל יחד שאני מרשה לעצמי לעשות מעשה כמו זה? גם כששכבתי לישון הרגשתי אפס מאופס.
בבוקר התעוררתי לצליל של טלפון. הייתי עוד חצי מסטול מאתמול. הסתכלתי על השעה כשגם ראיתי מי מתקשרת. זה היה אחד עשרה בבוקר.
"בוקר." אמרתי לטלפון, חצי מעופף.
"הערתי אותך?" שאלה מאיה. חייכתי חיוך קטן.
"כן." אמרתי מיד. לא יכולתי לחשוב מעניין יותר באותה שנייה.
"אתה יודע שאתה אמור להיות בלימודים כרגע.." היא נאנחה.
"אני לא מאופס כל כך. לא זכרתי שאני צריך לקום." אמרתי לה. הנחתי את היד שלי על המצח וחשבתי מה לעשות. אני רק שומע את הקול שלה אני מת, ואני מרגיש חרא.
"אוקיי.." היא נאנחה, "הלכתי לליאור הבוקר. שאלתי אותו אם הוא יודע איפה אתה." פקחתי את עיניי במהירות. מאיה וליאור דיברו, דיברו עליי. ליאור לא פראייר, הוא בטח שואל את עצמו למה מאיה שאלה אותו עליי. זה לא טוב. המצב כל כך מחורבן. שתקתי והתחלתי להריץ סצנות בראש- ליאור שמתקשר אליי ואני מנסה לחרטט לו שרק דיברנו כי אמרתי סליחה שלא הגעתי, או שאני אומר משהו על הלימודים, או אלף ואחת סיבות שאין לי מספיק יצירתיות בשבילן.
"אתה שם?" היא שאלה והחזירה אותי לאיפוס.
"מה הוא אמר?" שאלתי לחוץ.
"הוא אמר שהוא לא יודע, חייכתי אליו והלכתי לדרכי. הכל בסדר דן?" היא שאלה. הרגשתי שאני מזיע מהלחץ.
"אני אדבר איתך יותר מאוחר, בסדר?" שאלתי.
"אוקיי." היא אמרה ואני ניתקתי את השיחה, יודע שפגעתי בה כשדיברתי ככה, יודע שאני יוצא זבל שאני אפילו לא אומר תודה שהיא כל כך דואגת, יודע שאני עושה אלף ואחת טעויות, אבל חושב רק על השיחה שליאור עומד לעשות. אין סיכוי שהוא לא יתקשר. אני חבר מספיק טוב שלו כך שהוא על כל דבר שהוא לא מבין הוא יתקשר, זה קרה כבר כמה פעמים. בפעם האחרונה אני זוכר שזה קרה גם עם מישהי, שהוא לא הבין מה הקשר בינינו. שם זה באמת היה רק לעבודה שהמורה הכריח אותנו לעשות. פה כבר אין לי תירוץ כל כך טוב.
אחרי שהתעוררתי והכנתי לעצמי משהו לאכול, הלכתי להתיישב במרפסת והמשכתי לחשוב. כל כך הייתה מתאימה לי עכשיו איזה סיגריה, אבל אני מנסה להפסיק. רק במקרי קיצון אני מוציא אחת. מאיה אפילו לא יודעת שהייתי נוהג לעשן באובססיביות. ניסיתי לחשוב מה מכאן- אם ליאור יגלה על מאיה, כל התרחיש הכי מפחיד שיש לי כרגע יקרה, כי אין סיכוי שהוא יגיב אחרת. אם אני מחרטט לו משהו אחר, אני לא יודע עד מתי אני אוכל להמשיך ללכת עם זה. מאיה לא תבין למה אני אגיד לה שאני רוצה לשמור על מה שקורה בינינו בסוד, נדבר יותר בבית הספר, יראו אותנו, ידברו עלינו, וליאור ישמע. בכל מקרה צד אחד נפגע. וכאן אני בכלל שוכח שלא אמרתי למאיה כלום- ואם מאיה תפרד ממני אחרי הפרידה הזו? ואם זה מספיק בשבילה כדי לערער על האמון הקטן שהתחיל להיווצר בינינו והיא תבין שזה פשוט לא זה? ואני אאבד מישהי שאני מרגיש שאני כמעט שבוי שלה בכלום זמן? סעמק החיים מסובכים.
"היום ניהלתי שיחה מעניינת עם ילדה מיוחדת." אמר לי ליאור כשהרמתי את הטלפון. בלי היי ובלי שלום. הוא חושד. אכלתי אותה.
"על מה אתה מדבר?" אמרתי לו.
"מאיה באה אליי היום ושאלה אותי איפה אתה. יש משהו שאני צריך לדעת?" הוא שאל, שמעתי שהוא כועס.
"מאיה? למה שהיא תשאל עליי? הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשהתנצלתי בפניה שזה לא עבד בינינו בבית הקפה שהיא עובדת בו." אמרתי לו. אז זה מה שבחרתי לעשות. אפילו אני לא הייתי בטוח בזה לפני שהמילים יצאו החוצה.
"אז מה הולך פה? אכפת לה מאנשים שלא שמים עליה?" הוא שאל אותי.
"אני לא יודע גבר.. לפחות היא באה לבית הספר היום. לא ראינו אותה שם כבר כמה זמן. כנראה שהיא לקחה ממש קשה את מה שסיפרת לה."
"וואלה, ואני כמו אידיוט לא שאלתי אותה אפילו איך היא.. אפילו לא חשבתי על זה שיש לה אומץ לבוא אליי, לשאול שאלה קטנה ובכלל לא להזכיר את מה שאמרתי לה. רק עכשיו זה חוזר אליי.. היא אפילו לא דיברה איתי על מה שהיה אז בבית הקפה. יכולתי באותו רגע לתפוס אותה לשיחה. סעמק זה ברח לי מהראש.." הוא התחיל למלמל, ואני נאנחתי ונרגעתי שהוא עבר נושא. התחלתי לשאול אותו על מה הוא באמת חושב לעשות עם זה, והשיחה התגלגלה משם והנושא של אני ומאיה בכלל לא חזר אל הפרק.
"אולי תלך לדבר איתה? היא עובדת היום?" שאלתי אותו. אפילו אני לא יודע מה חברה שלי מתכננת היום. ראבק, חברה שלי ואני בוגד עלוב.
"אני זוכר שהיא אמרה לי שהיא לא עובדת בשישי ושבת. אני באמת צריך לתפוס איתה שיחה. אבל אני יודע שהיא צריכה את הזמן שלה.. לא רוצה לרדוף אחריה. אני רוצה שהקשר שלנו יבוא ממנה."
"היא לא נראית הילדה שתלך למישהו מעצמה, בעיקר לא למישהו כמוך. אתה מזיז את השכבה על אצבע אחת והיא בורג קטן ממנו. תעשה אחד ועוד אחד, היא לא תבוא לבד."
"מה אתה מציע?" הוא שאל. יש לי כל כך הרבה יכולת במילים שלי, והוא מקשיב לי, ואני יכול לסובב את הכל על פי האינטרסים שלי. אני חייב לפחות לרגע להיות מניאק ולעשות את זה.
"תחכה שבועיים, תוריד פרופיל. אין מצב שהיא תשכח מזה. לך אליה אחר כך, תנסה שוב לדבר איתה אם אתה רואה שהיא לא באה מעצמה. אולי תנסה להתחיל בלהיות ידיד שלה ואז תוך כדי לגרום לה להתאהב בך. היא כנראה צריכה בהתחלה אמון בבנאדם, ורק אז לחשוב על הרומנטיקה." אני אומר את זה, ואני חבר שלה, ואני הרסתי את האמון בינינו. הוא צחק ואמר שזה נשמע טוב, ואז נזכר לשאול על אתמול בערב. אמרתי לו שסיימנו את הערב בנשיקת לילה טוב.
"אתה מתכוון להתקשר אליה?" הוא שאל.
"לא יודע, באמת לא יודע." אמרתי לו. הוא אמר שלפחות עשיתי משהו. אם הבנתי שזה לא בשבילי אז שלא אמשיך עם זה. שמחתי שהוא לא מכריח אותי להיכנס לזה בכוח. סיימנו את השיחה כמו צמד נקבות אחרי בערך שעה. עכשיו אני חייב למצוא פיתרון לבעיה השנייה.