תמיד כאן- פרק ראשון (הקדמה) ♥

"מי אתה חושב שאתה שאתה ככה ממציא עליי דברים. לך 'זדיין!" אני צועקת על המורה, סתם טיפש שהחליט ללמד ספורט.
יש לי מחזור אז יש לי מחזור, הוא לא יתחיל להגיד שאני ממציאה. וואלה יופי, אני ממש ביקשתי מחזור. שינסה הוא להסתדר עם דם שיוצא לו מהחורים! שימצא מי ינענע אותו.
אני מסתלקת מהר מהשיעור ונדחקת למחששה, מתיישבת שם ליד אלאור.
אני מכניסה את ידי לתיק שנסחב איתי לכל מקום, ומהר מאוד משקפי שמש עם עדשות במידה 1.45 מונחות על עיניי.
עם ג'ינס קצרצר שנוגד את חוקי בית הספר וגופיה בצבע שחור אני מזיזה את רגלי כך שכעת אני יושבת בישיבה מזרחית ואז פונה לאלאור.
"אז מה קורה? למה אתה לא בשיעור?" אני שואלת אותו.
"היה לי שיעור חופשי." הוא עונה בחיוך עקום.
ואז אני פונה ללינור, שחף וטום.
"ואתן?" אני שואלת.
"כנ"ל לאלאור," טום עונה לי בחיוך ולינור ושחף מהנהנות.
כל החבורה של המחששה היו חברי ילדות, כבר מהגן ומכיתה א'. כולנו המשכנו לאותו בית ספר מלבד סהר ונהוראי, שעזבו את העיר והמשיכו בלי ליצור קשר, נוטשים אותנו לעיר הקטנה הזו, ללא מוצא.
מאז כיתה ו', שהתחלנו להבריז, נתנו לעצמנו חוק: לא מבריזים משום שיעור חוץ משיעורי ספורט, שיעורים חופשיים ושיעורים שאין להם מטרה, כמו שיעורי אמנות (לא שיש לי בעיה אתם) ושיעורי דרמה (שמהם אני בטוחה ששמחים שלא בחרתי להירשם לשם).
וכמו תמיד שמרנו על החוקים, כי אצלנו, אחד בשביל השני אנחנו אחים. וכן, זו סיסמא.

בכל מקרה, הציונים שלנו היו סך הכל בסדר, מעל 80, ובכל זאת שמרנו על חברות חזקה, שמונה ילדים, ותאמינו לי שבשבילי זה הרבה. בסה"כ? אני, לינור, שחף, טום, אלאור, ליאה, רז ונתניאל. ופעם זה היה עשר. הלב שלי כואב כשאני נזכרת בסהר ונהוראי אבל אני ממשיכה לחייך, מחבקת כל אחת מהבנות ולבסוף את אלאור. תמיד התחברתי יותר לאלאור. הוא היה החבר הכי טוב שלי. ובכל זאת, היה לי עצוב שאני הייתי משהו אחר בשבילו, ותמיד זה היה ככה, גם בכיתה א', שכשהיינו בגינה ניסה להדביק נשיקה ללחי שלי ואני רצתי בצרחה ולא דיברתי איתו עד שביקש סליחה.
אבל ככה זה היה, ובכל זאת, נשארנו חברים קרובים, למרות האסון שקרה בכיתה ט', כשנהוראי וסהר עזבו.