אז למה את נשארת?

אז את יושבת עוד פעם לכתוב, לפרוק עוד קצת מהתחושה המעיקה שיושבת לך במרכז החזה.
זה מרגיש לך כמו בלון נפוח באוויר שעוד שנייה עומד להתפוצץ…

אולי גם לך מתישהו הייתה זוגיות, היה לך את המישהו הזה שהיית יכולה לקרוא לו "חבר", ועם כל זאת, את הרגשת כל כך בודדה.

לפעמים הרגשת כל כך לבד, יותר מאשר הימים בהם היית רווקה, וזוגיות ממש לא נראתה באופק.

הרגשת את הבדידות מזדחלת בין פגישה לפגישה, להן הוא גרם לך לחכות בקוצר רוח.

הרגשת את הגוף שלך מתכווץ בכל בוקר כשהסתכלת בטלפון, לראות אם קיבלת הודעה ממנו, ואת הנחיתה שאחרי כשראית שגם הבוקר הוא לא חשב לרשום לך "בוקר טוב".

ומי כמוך מכירה את תחושת הכעס, עם טעם הלוואי של הדמעות שעומדות לך בגרון כשהוא פתאום נעלם לך באמצע השיחה. לא מגיב לך, לא מנסה להאריך את הזמן הכל כך קצר הזה שאתם סוף סוף "מתקשרים."

וכשסוף סוף היה לך את מעט האומץ לשתף אותו בכך,
הוא אמר לך שהוא ישנה את זה, אבל כלום לא באמת השתנה.

אז למה את נשארת?

הרי הוא עדיין לא שם להרים טלפון במהלך היום כדי לשאול מה שלומך.

הוא אפילו הפסיק לכתוב לך כמה היה לו מדהים אתמול בערב, כשהוא החזיק אותך בין זרועותיו כאשר נישקת אותו בתשוקה.

הוא לא באמת מתעניין בך,

הוא לא רואה אותך באמת

וכנראה שגם לא רוצה לראות

הוא רק יודע לדבר…להבטיח הבטחות וליצור אצלך ציפיות.
ואת חושבת שאולי הכול בראש שלך ושאת סתם מגזימה.

שגם הוא רוצה אותך , ושיש לו אופי יותר סגור.

מדי פעם את חוטפת סתירה מצלצלת אחרי שאת תופסת אותו משנה את הדברים שהוא אמר לפני.
אבל את עדיין משכנעת את עצמך להישאר.

כי עזבת אותו פעם אחת , והגעגועים הכניעו אותך כנראה.

את רוצה לעזוב, אבל מהססת.
את מנסה להשתחרר אבל בסוף את נשארת.

האמת היא שבתוך תוכך את יודעת שהסיבה לכך שלא עזבת מזמן היא שאת מפחדת שתישארי לבד.

אבל אמרי לי, עכשיו את לא מרגישה לבד?