אותה אהבה ישנה-(2)

דפקתי דפיקה הססנית בדלת,מתפללת בכל ליבי שהוא לא נמצא ושיצא כבר לבסיס.
הדלת הגדולה מהעץ נפתחה באיטיות,ועיניי שהיו תקועות ברצפה תפסו במבטם את המגפיים השחורות הצבאיות.
נאנחתי,מרימה את עיני אט אט,הוא עמד לבוש ומדוגם במדים הצבאיים הירוקים,וידו שעונה על הדלת.
״היי״אמרתי והוא המשיך להביט בי בעיניו הירוקות כחולות בשתיקה.
״מור נמצאת?״שאלתי מרגישה את לחיי מאדימות.
הוא לא הוריד את עיניו ממני,שותק ולא עונה.
״אני חושב שהיא כבר יצאה״הוא לבסוף אמר כשהוא תוך כדי נגע בפלאפון שלו.
״סבבה״השמעתי והסתובבתי ללכת.
״נויה!״הוא קרא אלי שכבר הגעתי אל קצה השביל של ביתם.
״אני אקח אותך״.
נכנסתי למכונית בשתיקה,יודעת שלהתווכח איתו יהיה חסר טעם וילדותי.
הוא נכנס אחרי,מזיז את הכיסא אחורה ומתרחב עליו,כשרגליו מפוסקות מעט.
הנסיעה לבית הספר היתה שקטה,הוא לא הפסיק לשלוח אלי מבטים,אבל אני השתדלתי לנעוץ את מבטי בחלון.
״אנחנו יכולים לדבר?״הוא שאל כשעצר לי בכניסה לבית ספר.
״אני מאחרת…״תירצתי כשאני משחררת את החגורה.
״בבקשה נויה,אני חוזר לבסיס בערב״הוא אמר ומבט המנתה שלו נשלח אלי עם זיק של תחנונים,ועדיין שמירה על הפאסון.
נאנחתי נשענת על הכיסא ונכנעת לו.
הוא התניע נוסע למקום שנהיה לי מוכר ככל שהתקרבנו,נאנחתי מגלגלת את עיני ונקברת בכיסא.
יצאנו מהמכונית נשענים עליה ומביטים בנוף הכחול,מוקפים בעשביה ונרקיסים.
״את זוכרת?״הוא שאל מביט בי במבט רציני וחוקר.
הנהנתי בשתיקה.
״את היית ילדה בכיתה י׳ ואני שמיניסט,ברחנו למור והגענו לפה״הוא אמר מצחקק
״לא הפסקנו לדבר,כמה שעות טובות.וכולם חיפשו אותנו״.
לא התאפקתי וחייכתי גם אני.
״שני ילדים טיפשים״אמרתי מביטה בו לרגע קצר והכחול של הים השתקף ונראה כמו מראה לעיניו הכחולות.
״היינו ילדים מאוהבים״הוא אמר כשהוא לא מביט בי.
״היינו״הוספתי מוחקת את חיוכי.
״נויה״הוא פתאום חזר לטון הנוקשה שלו ״אני מצטער אם זה פגע בך,לא רציתי שתיהיי קשורה אלי מדי ואז כשאני אגיע לצבא זה יקשה עלייך״הוא לפתע פתח את הנושא.
״בולשיט״ירקתי לעברו והוא הרים את גבותיו בפליאה.
״התביישת בי דור,התביישת שיש לך משהו עם חברה של אחותך,עם חברת ילדות שלכם,עם מישהי שקטנה ממך בשנתיים״הטחתי את האמת בפניו.
הוא כיווץ את גבותיו
״את טועה״הוא אמר,
גיחכתי מהנהנת בזלזול.
״את יודעת מה קורה שיש מבצעים ומלחמות?החברות והנשים של החיילים בפלוגה שלי,יושבות וכוססות ציפורניים,הן לא מסוגלות לאכול או לשתות,הן לא מתקשרות עם הסביבה.
לא רציתי שתיהי ככה!״הוא אמר ואגרופו נחת על הרכב.
״אני בכל מקרה הייתי ככה!״צעקתי,מרגישה איך כל מה שאגרתי במשך שנה רוצה לצאת מתוכי,איך אני כמעט כמו מקיאה אותו.
״אני כל השנתיים האלה,כססתי ציפורניים.בשנה הראשונה כי היתה לי תקווה שתאזור אומץ ותרצה להיות חבר שלי,בשנה השניה,למרות שהסברת לי בפירוש שאתה לא רוצה,לא יכלתי לשכוח ממך״
הוא הביט בי פעור עיניים,והעצם שבגרונו בלטה יותר מתמיד.
״רציתי,רציתי מאוד,כי לא היה לי למי לספר אפילו ששברת לי את הלב…
אם מור תדע היא תשנא אותי לנצח,והיא הבן אדם היחידי שיכלתי אולי לספר לו.
היא לא מבינה למה אני מסרבת לכל אחד שמסתכל עליי,היא משתגעת ממני,ומה אני אספר לה?מה?שאני אוהבת את אח שלה כבר שנתיים?שהתנשקתי איתו המון פעמים מתחת לאף שלה והיא לא שמה לב?״
הוא שתק,מתקרב אליי וכף ידו הגדולה והחזקה נוגעת בלחיי.
הוא ליטף את שפתי באמתו,ועיניי המנטה שלו לא עטו מאישוני,כאילו שהם הדבר היחידי שנמצא מולו.
הוא הסתובב מפנה לי את גבו ומתכופף על ברכיו,
״מה אתה עושה?״שאלתי בהרמת גבה.
״שק קמח״הוא הסתובב עם פניו ״את עדיין אוהבת,לא?״.
חייכתי מניחה את ידיי על פניי.
״נו כבר נויה״הוא אמר.
״אתה קצין בצבא דור,אני שמיניסטית,זה מביך…״גיחכתי מאדימה בלחיי.
״עכשיו אנחנו הילדים שהיינו לפני שנתיים,עזבי אותך שטויות״הוא אמר וקרץ לי בעיניו המדהימות.
קיפצתי על גבו כורכת את ידיי סביב צווארו,והוא מתרומם לעמידה ורץ איתי במורד הדיונה אל הים.
הוא נכנס שאני מעליו,
״מוכנה?״הוא שאל.
ואני שליבי פעם,והייתי מבולבלת מהמגע הכל כך חדש אבל כל כך ישן איתו הרגשתי מבולבלת.
״למה?״שאלתי מחייכת.
״להרטב!״הוא צעק והשליך אותי אל המיים,שאני צורחת.
הוא כמובן שלא יהרוס את מדי הצבא שלו,רץ אל החול,משיל מעליו את החולצה והמכנס,נותר עם גופיה ובוקסר,וגופו שהכרתי פעם כבר לא מוכר לי.
הוא כל כך מוצק ורחב,הוורידים שלאורכו בולטים,אבל הכל במידה הנכונה.
הוא מתקרב אלי ומרים אותי כנוצה מהמיים שמעיפים אותי לכל כיוון.
הוא אוחז במותני,ופתאום הפנים שלנו כל כך קרובות,שאני שוב נשאבת אל עיניו.
״העיניים שלך…״אני מסננת מהופנטת והוא שותק במבט רציני,
״גם הפוטושופ הכי טוב בעולם לא היה יכול לייצר כאלה״.
הוא בולע רוק,ואני מזהה את זה מהגורגרת הבולטת שלו שנבלעת ויוצאת חזרה.
הוא מלטף שוב את לחיי,ונראה שכמעט מנשק אותי.
אבל אז הוא מכניס אותי בין זרעותיו החסונות,ואני שציפיתי לנשיקה מרגישה כל כך מובכת ובוערת.
הוא עוצר לי בשערי בית הספר,
״נויה״הוא אומר כשאני משחררת את חגורת הבטיחות.
״אני אבוא לבקר אותך באפטר הראשון שיהיה לי…עדיין לא סיימנו״הוא אומר.
אני מהנהנת בשתיקה,
״אני חוזר אל הבסיס כנראה לחודש שלם,תשמרי על עצמך ועל מור״הוא אומר,
ואני מורידה את עיניי בכאב.
אני כל כך יתגעגע למגע שלו,והשעות הבודדות איתו לא יפצו את השנה השלמה.
הוא משחרר את החגורה שלו,תופס בפניי ומסתער לנשיקה ארוכה,לשונו מטיילת בכל פי,ואני פתאום מרגישה את המוכר והאהוב.
אני עוטפת את צווארו בזרעותיי,ומסתערת גם אני,ועל שפתיי מתחיל להבזיק חיוך שגורר אל חיוכו.
״התגעגעתי אלייך״הוא אמר בחיוך כשהתנתקנו.
יצאתי מהאוטו מרגישה את ליבי כמעט יוצא ממקומו.
לגמתי מבקבוק המים שלי בתאווה,מרגישה את הצורך להרגיע את הגוף.
״איפה היית?״צווחה הבהילה אותי גורמת לי להחנק מהלגימה הארוכה שלו.
״לא התעוררתי״שיקרתי לאחר שיעול ארוך.
״מה יש לך…״מור הביטה בי במבט חושד״את אדומה כמו עגבניה״.
״אני קצת לא מרגישה טוב״שיקרתי נוגעת בלחיי.