אותה אהבה ישנה-פרק(7)

״מאיפה הסקת את זה?״אני שואלת לבסוף,וליבי כמעט מתפוצץ מלחץ.
היא מביטה בי עמוק בתוך העיניים,וזה אחד מהמבטים החודרים שעוברים בנינו ברגעים הלא צינים,כמו הפעם שהאקס שלה בגד בה.
״אני מכירה אותך נויה״היא סוף סוף פוצה את פיה.
״המבטים שלכם שנשלחים,הלחץ שלך,כמה זמן זה כבר קורה?״
״אני לא מבינה…״מלמלתי מושכת בכתפיי,הלחץ פשוט גרם לי לקפוא במקומי.
״דברי כבר!״היא הפצירה בי.
נאנחתי מתיישבת על המדרכה שמחוץ לביתם.
״שנתיים״אמרתי ומבטה האדיש נהפך להמום,עיניה גדלו וגדלו.
״שנתיים?״היא צרחה ״שנתיים אתם מסתירים את זה?״
״מור…״ניסיתי לדבר,אבל היא החלה לצעוק.
״מה שנתיים נויה?מה?שנתיים אתם חברים?שנתיים את מאוהבת?שנתיים מה?״היא צעקה.
״שנתיים שיש בינינו משהו,כשהוא היה בי׳ב זה התחיל,התאהבתי בו פתאום,והתחלנו להפגש מאחורי הגב שלך,והוא היה הנשיקה הראשונה שלי,ואז כשהוא התגייס,הוא אמר שנראה כבר מה נעשה…״אמרתי מנסה להסביר,ומרגישה שהכל יוצא לי כל כך גרוע.
״ואז שנה שעברה,שנסעתי אתכם לבסיס שלו,שהוא סיים את הקורס מכים בהצטיינות.הוא אמר לי שהוא לא רוצה יותר את זה,שאני אתקדם הלאה,שאני אפסיק לחשוב עליו,שהוא רוצה להתמקד בצבא,ושהוא לא רוצה שאני אסבול מגעגועים״פלטתי הכל.
מור שתקה,היא עדיין עמדה מביטה בי בהלם,וכפות ידיה שאחזו בפלאפון שלה רעדו.
כמו הפעמים שהיא ממש עצבנית,אני קוראת אותה,את שפת הגוף שלה,יודעת לזהות מה היא חושבת.
״עכשיו הכל ברור לי…״היא מתיישבת פתאום לידי
״ברור לי למה חזרת כל כך עצבנית באותו יום,ברור לי למה סירבת לכל מי שהעז להסתכל עלייך,ברור לי הכל,איך לא ראיתי את זה?״היא מלמלה וידיה התקמצו לאגרופים.
״הסתרתי את זה ממש טוב״אמרתי מורידה את פניי לריצפה בבושה.
״אני החברה הכי טובה שלך נויה״היא אמרה וקולה רעד ״למה הסתרת את זה ממני?״.
״כי תמיד אמרת שאת שונאת את זה שכל החברות שלך כל כך מאוהבות בו,ושאת מרגישה שהן מנצלות אותך.
ואני באמת התאהבתי בו,וזה היה הדדי,או ככה לפחות נראה לי…
פחדתי שתשנאי אותי בגלל זה״אמרתי בכנות.
״אבל את החברה האמיתית שלי נויה!״היא צעקה ״איך יכלת לחשוב שאני אשנא אותך בגלל זה?אני מכירה כל חלק בך,יודעת שאת לא תתאהבי בכל אחד רק בגלל איך שהוא נראה,וחוץ מזה שאת ודור הייתם חברי ילדות,וגם אני ואת!זה לא שפתאום התקרבת אליי…״היא אמרה ונשמעה כועסת.
״את צודקת״אמרתי ״זה באמת היה ילדותי מצידי״.
היא הנהנה,ואז הגיעה השתיקה המייגעת,שתינו ישבנו על המדרכה עם הראש תקוע ברצפה,כמו אז בילדות שהיינו רבות.
מור שפשפה את ידיה זו בזו,ואני שיחקתי עם מקל בחול.
״אני צריכה קצת זמן לעכל,לשבת על זה״היא לבסוף אמרה.
הנהנתי לחיוב,קמה ממקומי ומנערת את בגדי.
״אני באמת אוהבת אותך מור״אמרתי ״את ודור הם האנשים הכי חשובים לי בעולם״.
״גם אתם״היא אמרה מרימה את מבטה אלי ״ואני מפחדת שתפגעו אחד בשני,ואני אצטרך לקחת צד״.
היא צדקה,אני יודעת שהיא צדקה.
צעדתי אלי ביתי בתחושה איומה,יודעת שגם לא אוכל לשתף את דור כי הוא בבסיס,וכרגיל הוא מכבה את הנייד.
שבועיים עברו ואני ומור התרחקנו,בכל פעם שאנחנו מתראות היא בקושי מביטה בי.
ורוח קרה כאילו עוברת בנינו.
קשה לי,קשה לי בלעדיה.
קשה לי בלי דור,
אני מוצאת את עצמי כל כך לבד,כל כך הרבה פעמים,ותחושת הגעגועים לשתי האחים היקרים לי מכל לא מניחה.
״נויה״היא מתקשרת ״בואי אלינו,יש לך פה הפתעה״.
אני עוצמת את עיניי,יודעת שכנראה דור שוב חזר הביתה.
אבל הבושה מכרסמת בי,איך אני אלך לשם אחרי שפגעתי בה?
אני מתלבשת יפה לכבודו,בשמלה קלילה בצבע שחור ומגפיים צבאיות.
אני נעמדת מול דלת העץ הגדולה,נושמת עמוק במתח.
ואז דופקת חלושות,
מור פותחת לי,והיא עומדת בשתיקה.
״נויה״היא נאנחת ואז מחבקת אותי ״אני לעולם לא יאבד אותך בשביל שטויות כאלה״.
״מה קרה?״אני שואלת בבהלה,היא מדאיגה אותי ברגישות יתר שלה.
״כלום,פשוט הבנתי כמה את חסרה לי בשבועיים האלה״היא אומרת.
״גם אני הבנתי״אני שומעת קול גברי מאחוריה,
מרימה את מבטי,והוא עומד במדים עם הכומתה המנומרת,בחיוך פרוש ועיניים בוהקות.
״בואו אלי שתי מטומטמות״הוא אומר ופורש את ידיו לחיבוק.