אותה אהבה ישנה-פרק אחרון!

אם אתם שואלים באיזו נקודה אני נמצאת עכשיו בחיים שלי,אני לא אדע לענות.
עברה חצי שנה,אני לבד.
בלי דור ובטח שבלי רועי,דור סיים את קורס הקצינים,ריצה חצי שנה של קבע ואז החליט שהוא לא ממשיך יותר בצבא.
זו היתה הפתעה לכולם,האדם שכל חייו סבבו סביב הצבא החליט לעזוב.
הוא נשבר,הפציעה של החייל שלו היתה מחדל שלו ושל עוד מפקד,החייל הבריא והוא ממשיך במסלול הלחימה.
אבל דור הרגיש והאידאליסט,המחושב והפרפקציוניסט,לא הצליח להשלים עם זה,למרות שמפקדים שכנעו אותו להשאר.
למרות אלפי שיחות נפש איתו לאורך הלילה,למרות עידודים של כולם בחברתו,הוא לא עמד בזה.
עכשיו הוא מתאושש,אם אפשר לקרוא לזה ככה…
דור רובץ כל היום בבית,קבור ברחמים עצמיים ואגו בין הרגליים.
הקצינה נעלמה מחייו,הוא נפרד ממנה בטענה שהיא יותר מדי טובה בשבילו,אבל לי…לי הוא אמר את האמת.
והאמת היתה שהיא היתה טעות,הוא תמיד אהב אותי.
למרות כל האהבה בנינו זה פשוט לא יכל לחזור,אין סיבה מיוחדת,פשוט שתינו היינו מותשים מדי כדי להלחם בקשר הזה.
רועי,רועי התאהב במור.
מאותו היום ביום הולדת,רק עכשיו אני נזכרת בצחקוקים שלהם,במבטים המלפרטטים,בעיניים העוקבות שלו אחריה.
הוא התוודה בפני שהתעקשתי,ואז דחפתי אותו לזה,דחפתי אותו לומר לה.
הוא היה הפסד גדול בשבילי,אבל רווח ענק בשביל מור.
כי רועי הוא מהבחורים האמיתיים,שיגרמו לך תמיד לחייך,ותמיד תרגישי יפה לידו.
הם התאהבו,אחרי שניקו מהמצפון שלהם אותי,כשאמרתי שהכל בסדר,באמת בסדר.
עכשיו אני לא יודעת באיזה נקודה בחיים שלי אני נמצאת,אני פשוט עומדת לבושה בג׳ינס משופשף וחולצה גזורה של סוף י׳ב.
אוחזת במזוודה כחולה,ומחכה לרכבת.
האוזניות באוזניי מנגנות שירים שקטים,ואני מרגישה ריקנות.
היום אני מתגייסת,אולי המסגרת הזו תגרום לי להרגיש קצת פחות חסרת תכלית,אולי בעוד כמה שבועות אוכל להגיד באיזה נקודה בחיים אני נמצאת.
ואולי אפילו בחיוך.
וויתרתי על הפרידה המתישה מאמא,שנורא לא אהבה את הרעיון שהיא לא תפרד ממני בלשכת הגיוס,אבל היא ידעה כמה אני עקשנית.
הבטתי בנערים המחוצ׳קנים מסביבי,מגולחים בראש ובזקנם,הנערות לבושות בנעלי ספורט כאילו שהם יוצאות עכשיו למרתון.
אמהות בוכות כאילו שהחבורת הורמונים יוצאים למלחמה עכשיו,אני עומדת במבט הריקני שלי ומחכה שיגידו לנו לעלות לאוטובוסים הארורים.
״נויההההההההה״צעקה מוכרת פילחה את השקט שלי.
הסתובבתי מופתעת,ארבעה אנשים התקרבו אלי בגוש אחת,מתוכם יצאה בחורה צעירה שרצה אליי.
״מה את עושה פה?״שאלתי והיא פשוט קפצה עלי כמו שהיתה נוהגת לקפוץ על דור שהיה חוזר מהצבא.
״נראה לך שאני לא אפרד ממך באמת?״היא שאלה.
״מור,תזוזי קצת.תני לאחרים״אמר רועי מזיז אותה בזרועו.
ואז הוא חיבק אותי מרים אותי טיפה,
״בהצלחה קטנה שלנו״הוא אמר באוזני.
״תודה…״סיננתי מופתעת.
אבל עוד יותר מופתעת ממי שעמד מולי במבט לחוץ,הגורגרת שלו בלטה דבר שמסגיר את המתח שלו.
הוא שילב את ידיו על חזהו,תמיד אהבתי את המראה שלו ככה.השרירים שלו בלטו ככה.
רועי החזיר אותי אל הקרקע הבטוחה,ואז יכלתי להביט בו כמו שצריך.
הוא הרפה את ידיו,מתקדם אליי.
״היי״הוא אמר בחצי חיוך מובך.
חצי שנה שלא דיברנו,יש סיבה להיות מובכים.
הבטתי בו עדיין מופתעת,לא ניסיתי אפילו להסתיר את ההבעה שעל פניי.
״מה…מה אתה עושה פה?״שאלתי,ועכשיו אני זו ששילבה את ידיה על החזה.
הוא הוריד את ידי אוחז בהן,ואז קירב אותי אליו,אחז בפניי ונישק אותי.
״עכשיו הזמן שלי לשמוע אותך מתבכיינת לילות שלמים,בשיחות נפש.״הוא אמר בחיוך כשהתנתקנו מהשפתיים אחד של השני.
״אני לא בוכה,החלטת לצאת סוף סוף מכור ההיתוך שלך?״שאלתי בעוקצנות.
ציפיתי לעוד ריב או משהו כמו ״באתי לראות אותך,למה את חייבת לעקוץ?״
אבל הוא רק צחק והביט בי,
״את מבינה למה אני לעולם לא יצליח לשכוח ממך נויה?״.