אוקליה ~ חלק ~ 3

"יון!?" התפלאתי כשהתקדמתי לכיוונו.
"הא, יון! מה המצב גבר?" התערב אחי איתן והתחבק עם יון.
"אז את האחות המסתורית של עוז." חייך יון.
"ואתה אח של בוני?!" שאלתי.
"כן. זאת אחותי.." הוא חייך והציג אותה.
"עוז.. לך איתה.." רמז איתן.
עוז תפס את הצבע שהיה בשמיים.
"מותר לנו ללכת עכשיו?" שאלה בוני את אחיה הגדול.
"כן, אבל אל תתרחקו.." הוא חייך אליה.
היא אחזה בידו של עוז ומשכה אותו לנדנדות.
אני ואיתן תפסנו את מקומנו מאחורי השיחים.
"מה אתם עושים?" שאל אותנו יון כשנעמד לידינו.
איתן משך אותו אלינו והוא התכופף ונעמד לידי.
הוא היה לידי.
נגעתי בזרועו עם זרועי.
"תהיה בשקט! המפלצון הולך להגיד לה איך הוא מרגיש.." הורה לו איתן.
"מה? איימי? את יכולה להסביר לי את זה בעברית בבקשה?" הוא שאל.
"עוז רוצה להגיד לבוני שהוא מחבב אותה.." הסברתי לו כשאני לא מורידה את העיניים שלי מעוז שקם
לכיוון הנדנדה של בוני.
"תראי בובה… אני מחבב דגים כמוך.." שמעתי אותו אומר לה.
"מה!?" לא הבנתי למה הוא אמר את זה.
"הוא אשכרה אמר לה את זה…" גחך איתן.
"אתה פשוט רשע!" צעקתי עליו כשקמתי מהכיפוף שלי.
"אני רק ניסיתי לעזור למפלצון, מפלצת!" איתן קם גם הוא.
יון התרומם אחרון וניסה להפריד בינינו.
"אני רוצה ללכת הביתה, יון.." שמענו את בוני.
היא הייתה ליד יון ומשכה לו בחולצה כדי לקבל תשומת לב.
עוז עמד עדיין ליד הנדנדות.
"נראה לי שאני ילך… היה לי כיף לראות אותך איימי! נדבר!" אמר יון בעודו הולך לכיוון הבית שלו.
"היה לו כיף לראות אותי…" נמסתי מהתרגשות כשאני עושה את דרכי עם איתן לכיוון עוז.
"למה לא אמרת מה שאמרתי לך להגיד?!" צעק עליו איתן.
"אמרתי!" צעק חזרה עוז.
"היה לו כיף…" צחקתי צחוק מאוהב.
"איימי תצאי מזה! אוף! לא משנה! גם ככה לא עזרתם לי בכלום!" הוא צעק ורץ בדמעות לכיוון העצים
שעמדו ליד הגינה.
תמיד היה שם כמו מן יער כזה כי הגינה הייתה ממש בגבול של ירושלים כשבקצה השני יש את היער ההוא.
"לא! חכה!" רצתי אחריו.
"תני לו ללכת, אולי ככה הוא ילמד להקשיב לי!" איתן תפס אותי בכתף שלי.
הסתובבתי והחטפתי לו סטירה.
"אתה פשוט רשע! הוא רק ילד! יודע מה!? פשוט תלך הביתה! אני לא מבינה למה באת לכאן
בכלל!" צעקתי עליו.
"בסדר! תישארי את עם הבכיין ההוא!" הוא צעק חזרה והלך לכיוון התחנה.
אני רצתי לכיוון העצים שליד הגינה.
ידעתי לאן הוא הלך.
יש עץ אחד בכל היער ההוא שהוא הכי גדול והכי עבה שאני ועוז היינו הולכים לשבת שם.
היינו צוחקים שם ומשחקים שם ופעם אפילו חיברנו לעץ נדנדה.
ידעתי שלשם הוא ילך.
רק לעץ הנדנדה.-זה הכינוי שהדבקנו לו.
רצתי לשם בכל כוחי ואפילו(כן,כן..) שחכתי ממה שיון אמר לי.
עברתי במעבר הסודי שלנו לעץ וראיתי אותו מתקרב רק אל העץ בדמעות.
"עוז!" קראתי לו והוא עצר.
"מה את רוצה!?" הוא סנן בין הבכי.
"אני מצטערת…" אמרתי לו וחיבקתי אותו.
הוא חיבק אותי חזרה.
"עכשיו תפסיק לבכות… אני בכיתה של אחיה הגדול של בוני, אני יוכל לסדר לכם להיפגש שוב. אוקיי?" אמרתי לו מנסה לעודד.
"אוקיי.." הוא הסכים ומשך באפו.
"אבל הפעם, תעשה לי טובה, אל תגיד את מה שאיתן אמר לך להגיד…" אמרתי לו.
הוא רק חייך והנהן.
"טוב, אתה רוצה ללכת הביתה או להישאר כאן קצת עם עץ הנדנדה שלנו?" שאלתי אותו כשעזבתי אותו מהחיבוק שלי והסתכלתי בו עושה את דרכו למעבר הסודי.
"אני רוצה להישאר כאן קצת." הוא אמר כשהסתובב חזרה.
"אוקיי.. אני ראשונה בנדנדה!" צעקתי ואז אני ועוז עשינו מן תחרות קטנה כזאת עד לנדנדה.
הוא ניצח אותי.- הוא תמיד מנצח אותי!
הוא התיישב על הנדנדה ואני נדנדתי אותו.
צחקנו והוא קפץ מהנדנדה למרחק של מטר וחצי!
"טוב, בוא! יש לי שוקולד, בוא נישב פה." אמרתי לעוז ועוז קפץ ממקומו והתיישב עם גבו על העץ.
אבל העץ-לא תמך בו!
אני לא מתכוונת שהעץ נפל אני מתכוונת שעוז נכנס לתוך העץ עם חצי גופו הקידמי!
צעקתי כשתפסתי ברגליו!
העץ משך אותו פנימה כשאני שומעת את עוז צועק.
ואני נמשכת איתו גם כן.
נפלנו על ריצפה לבנה עם אופק לבן.
"איפה אנחנו?" עוז שאל אותי כשעזר לי לקום מהריצפה.
"אין לי שמץ.." אמרתי לו.
לפתע ראינו אור לבן בוהק מתקרב אלינו.
"עוז! תתן לי את היד שלך!" צעקתי לעבר עוז.
עוז רץ ותפס בידי.
כשהאור הגיע אלינו הרגשנו שאנחנו נופלים.
וכשהבטנו למטה ראינו אדמה עם דשה.
צרחנו ולבסוף נפלנו על האדמה הרכה.
"אתה בסדר?" שאלתי את עוז כשאני מתיישבת על האדמה ובודקת את חומרת המצב.
"כן." הוא גם התיישב.
לפתע שמענו שריקה ולעוז נתקע חץ קטן עם נוצה בצווארו.
"איי-מי…" הוא גמגם ועיניו החלו להתערפל והוא נפל על האדמה.
הבטתי בו בהלם.
לפתע הרגשתי ידיים שמושכות אותי אחורה.
רציתי לצרוח אבל הם סתמו לי את הפה.

ההמשך יבוא!